אז נתניהו חזר בו מנאום בר-אילן, או שרק טען שהמציאות השתנתה, אבל אם תשתנה שוב הוא דווקא יתמוך ב'שתי מדינות לשני עמים'? איזה נתניהו אותנטי, זה שלפני הבחירות או זה שאחריהן? (כמו השאלה הפילוסופית המרתקת איזה נתניהו אמיתי יותר, זה שהתחייב בפומבי בעצרת ההמונים בתל-אביב כי "הבית היהודי יהיה שותף בכיר בממשלה שלי ולא משנה כמה מנדטים יקבל", או זה ששלח את אנשיו אחרי הבחירות להכריז בתקשורת: "לא אקבל את דרישות הבית היהודי, כמה מנדטים כבר יש להם?").
מצד שני, האחרון שיש לו זכות ציוץ (תרתי משמע) בנושא אמינות הוא ברק חוסיין אובמה, הנשיא האמריקני השנוא ביותר באיזור, שעיקר הישגיו בתחום הבינלאומי הוא הפקרת ידידי ארה"ב במזרח התיכון, והפיכת צורחי 'מוות לאמריקה' לבעלי הברית האסטרטגים החדשים שלו.
ואני הקטון עומד להפתיע אתכם: אני בעד נאום בר-אילן. אני אפילו תומך בהכללת הנאום בקווי היסוד של הממשלה. להלן הנוסח המוצע של קווי היסוד בנושא המדיני, מבוסס כולו על ציטוטים מדוייקים מתוך אותו נאום בר-אילן של נתניהו, מילה במילה ללא שום שינוי:
* עובדה היא, שכל נסיגה שלנו נענתה בגל גדול של טרור מתאבדים ובאלפי טילים. הטענה כאילו נסיגה תביא שלום עם הפלשתינים, או לפחות תקרב אותו, עד היום לא עמדה במבחן המציאות.
* מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכך היא תישאר. הפלשתינים חייבים להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי.
* בעיית הפליטים הפלשתינים תמצא את פתרונה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. שכן ברור לכל, שהתביעה ליישב את הפליטים הפלשתינים בתוך ישראל, סותרת את המשך קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.
* ירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת, תוך המשך קיום חופש הפולחן לכל הדתות. הנושא הטריטוריאלי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים. אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמליים, לתת לאמהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם. המתיישבים אינם אוייבי העם, והם אינם אוייבי השלום. הם אחינו ואחיותינו, ציבור חלוצי, ציוני וערכי.
* הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו - אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו. זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו. זכותנו להקים את מדינתנו כאן, בארץ ישראל, נובעת מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי, וכאן נצרבה זהותנו.
* בהסדר הקבע לשלום, השטח שבידי הפלשתינים, יהיה מפורז: כלומר, ללא צבא וללא שליטה במרחב האווירי, עם פיקוח אפקטיבי שימנע הכנסת נשק לשטחם - פיקוח של ממש, ולא מה שקורה היום ברצועת עזה. ומובן מאליו שהפלשתינים לא יוכלו לכרות בריתות צבאיות. בלי זה, במוקדם או במאוחר נקבל כאן עוד חמאסטן, ולכך לא נוכל להסכים. ישראל חייבת לשלוט בביטחונה ובגורלה.
* הפלשתינים צריכים להכריע בין דרך השלום לדרך החמאס. על הרשות הפלשתינית להשליט חוק וסדר ברצועת עזה ולגבור על החמאס.
* אם נקבל פירוז לסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית.
עד כאן קווי היסוד המוצעים. אני יודע שהסעיף האחרון, שאליו ורק אליו מתייחסים כל המדברים על נאום בר-אילן, בעייתי מאד מנקודת מבטם של נאמני ארץ-ישראל (גם שלי). לכן יש לדרוש לצרף אליו תוספת קטנה, מחייבת מעצם היותה בקווי היסוד, שגם היא מבוססת על העיקרון הכפול שנתניהו בעצמו קבע (היוזם היה אורי אליצור ז"ל): "יתנו יקבלו - לא יתנו לא יקבלו":
"אם הפלשתינים לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, ולא יכירו בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, לא יגברו על החמאס ברצועה, לא יסכימו מראש שפתרון בעיית הפליטים יהיה מחוץ לגבולות ישראל ולא יסכימו מראש שהמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת, ללא צבא וללא שליטה במרחב האווירי – לא תקום מדינה פלשתינית".
על קווי יסוד כאלה אני חותם בשתי ידיים, בלי היסוס.