מי היה מאמין כי תקום מדינה יהודית? קבלת הפנים לספר 'מדינת היהודים' מאת ד"ר תיאודור בנימין זאב הרצל, היתה קרירה ואפילו עוינת.
הסופר סטפן צוויג הגדיר את הספר כ"שטות גמורה, חיבור מטומטם". חיים נחמן ביאליק לגלג עליו, בשיר מיוחד שכתב. נחום סוקולוב פרסם בעיתון 'הצפירה' מאמר על הרצל המפיץ הזיות על כינון מדינה יהודית. האינטלקטואלים היהודים דחו את הספר ובזו למחברו. העם היהודי הגיב כמו בן גוריון (בן האחת עשרה): "השמועה עשתה לה כנפיים. פתאום נודע כי בא המשיח. איש יפה תואר, עיניו יוקדות, נשוא פנים ושחור זקן – תיאודור הרצל. הוא יוביל את עם ישראל לארץ האבות". ובכל זאת, קמה מדינה יהודית.
מי היה מאמין שהמדינה היהודית תקום בארץ ישראל? הרצל הציע את אוגנדה. המנהיג היהודי האמריקני מרדכי עמנואל נח הציע את אמריקה, באי גרנד-איילנד שעל נהר הניאגרה, ואף קרא למדינה 'אררט'. הד"ר שלמה רפפורט הבריטי והפרופסור היהודי התורכי אברהם גלנטה הציעו את סודאן. פאול פרידמן היהודי המומר הגרמני הציע את ארץ מדיין (מעקבה בצפון עד ים סוף בדרום). ובכל זאת, קמה מדינה יהודית בארץ ישראל הקדושה.
מי היה מאמין שרב חרדי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לישראל, ייצא להילחם באויבי ישראל? משהגיע הרב קוק עם משלחת הרבנים מיפו לחוות מרחביה, נתקבלה הודעה שבשדות דגניה נרצחו שני יהודים בידי שודדים ערבים. בחדר האוכל השתררה דומיה מעיקה. הרב קוק ביקש רובה כדי לצאת יחד עם החברים למרדף אחר הרוצחים. הרב הראשי אכן יצא למרדף ושב עם החברים לחווה לפנות ערב ונתקיימה אסיפת אזכרה שבמהלכה ספדו הרב זוננפלד והרב קוק. בדבריו תיאר הרב קוק את חיי הנרצחים, ופרץ בבכי כאשר כל הנוכחים באולם בוכים עימו. ובכל זאת, רבנים ותלמידי חכמים נועזים יוצאים להילחם באויבי ישראל, כן ירבו.
מי היה מאמין שיהודי חילוני מתבולל יחזור ליהדות ותתנוצץ בו הנבואה להקמת מדינה יהודית? תיאודור בנימין זאב הרצל היה נציג בולט של היהדות המתבוללת החילונית. נקודת המפנה בחייו של הרצל היתה נוכחותו במשפט דרייפוס. מאז, הנושא היהודי והמדינה היהודית בער כאש בליבו. כך הוא מתאר את תהליך הכתיבה: "אני כתבתי אגב הליכה, עמידה, שכיבה. אני כתבתי ברחוב, אצל השולחן, בלילה, אם הבהילני הרעיון משנתי". במשך חמישה ימים כתב הרצל את הטיוטה הראשונה בת חמישה עמודי דפוס של הספר 'מדינת היהודים' או כהגדרת שמו המקורי של הספר 'נאום אל בית רוטשילד'. עם סיום הכתיבה התוודה הרצל: "עתים יראתי לנפשי בימים אלה, שלא תיטרף דעתי עליי. כי אצו-רצו מסעי הרעיונות הלוך וסעור בתוך נפשי. חיי אדם לא יספיקו להוציא הכל לפועל. אך אני משאיר עזבון רוחני. למי? לכל אדם". בהקדמה לנוסח המקורי של ספרו כתב: "יש בידי לפתור את השאלה היהודית. יודע אני כי הדבר נראה כטירוף הדעת, ובהתחלה בוודאי אזכה לא פעם לשם 'מטורף' – עד שתתגלה האמת שבדברי לעין כל במלוא עוצמתה המזעזעת". ובכל זאת, ניצוצי נבואה פיעמו בהרצל והם מפעמים מאז ומתמיד בלבבות גדולי האומה. ובכל זאת, הנבואה חוזרת לישראל.
לאורו של חג החירות, נשאל מי היה מאמין שפסל החירות האמריקני מנציח דווקא חירות יהודית? כידוע פסל החירות הוענק על ידי העם הצרפתי, כמתנה מיוחדת לעם האמריקני. התנאי הצרפתי היה אחד: העם האמריקני נדרש להשתתף במימון. במהלך גיוס הכספים בארצות הברית, התבקשו סופרים ומשוררים להעביר מיצירותיהם למען מכירות פומביות, שנועדו לגיוס המימון. אחת מן המשוררות אליהן פנו, היתה המשוררת היהודייה החילונית המתבוללת האמריקנית אמה לזרוס. היא היתה אז בת שלושים וארבע, והשיר שכתבה נחרט על פסל החירות שבכניסה לעיר ניו יורק. היה זה אדמונד סטדמן שהדליק אצל אמה לזרוס את הניצוץ היהודי. הוא אמר לאמה לזרוס, כי אינה מנצלת ביצירתה את העושר הטמון במסורת היהודית. תגובתה הראשונית היתה "זה אינו מדבר ללבי". וכן אמרה בפעם אחרת לרב גוסטב גוטהיל "אין לי כל הרגשה דתית בלב". ובכל זאת, לפיד החירות היהודי הוצת בה.
לפיד החירות היהודי החל לבעור באמה לזרוס עם קריאת ספרו של ג'ורג' אליוט 'דניאל דירונדה'. בספר זה שאת גיבורו הגדיר הנרי ג'יימס כ"איש המלבב ביותר בספרות הדמיונית", מופיעה דמותו של מרדכי כהן, מורו של דירונדה, המעלה על נס את היהדות, ואת שליחותם של היהודים להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. את שיבתה של אמה לזרוס ליהדות ולציונות, חיזקו לאון פינסקר ועוד יותר האיש לורנס אוליפנט וספרו 'ארץ הגלעד'.
יותר מכל השיבה את אמה לזרוס ליהדות הלאומית, השתתפותה במשלחת הנשים, אשר יצאה לבקר את יהודי רוסיה, פליטי הפוגרומים של "סופות בנגב'. המשלחת פגשה אותם באי סמוך לניו יורק, בו התקבצו מאות ואלפי יהודים, שניצלו בשן ועין , מזוועות השלטון הצורר ברוסיה. אמה לזרוס חזרה הביתה בהחלטה נחושה לפעול למען העם היהודי וללמוד יותר עברית, תרבות יהודית והיסטוריה יהודית. או אז היא כתבה את השיר 'הענק החדש' – והוא אשר נחקק עשרים שנה לאחר פטירתה בדמי ימיה, על פסל החירות.
אמה לזרוס כתבה מאמרים יהודיים לאומיים נפלאים, אך דומה כי גולת הכותרת הוא שירה 'הדגל היהודי' הפותח במלים "עורה ישראל, עור" ומסתיים כך: "הו אל תדמה כי גוועה אש הקרב, אל תאמר כי כבה האור הטמיר! עם תורת משה ונבל דוד, כוחך העתיק עוד ישוב להאיר. עזרא חדש עוד יקום ויהי להניף את הדגל היהודי".
זאת חירותי. זאת חירותנו. נאמנות לעצמיותנו, עוצמתנו, עצמאותנו היהודית במדינה יהודית, בארץ ישראל.