1.
ההגדה נראית לכם ארוכה? היא רק ההתחלה. ההגדה של פסח נחשבת לבסיס בלבד בליל הסדר. חז"ל מורים לנו להוסיף ולדבר: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח". אז הנה כמה הצעות לסדר, תרתי משמע. ארבעה טקסטים שיכולים לשדרג את שולחן החג. סיפורים ממקומות ומזמנים אחרים, שמאירים אחרת גם את ליל הסדר שלנו.
נתחיל כאן ועכשיו. גם בת גלים שער, אמו של גיל-עד שער, אחד משלושת הנערים החטופים, ניקתה בימים האחרונים לפסח. "הפרפרים בבטן הולכים ומתחזקים לקראת ליל הסדר הראשון בלי גיל-עד, שיהיה שונה מאוד מכל לילות הסדר עד היום", היא כתבה בדף הפייסבוק לזכרו. "אני מוציאה מהמדפים הגדות שהצטברו עם השנים, ומוצאת פתאום את 'הגדת מקור חיים', שהוציאו לאור בישיבת 'מקור חיים' שבה גלעד למד.
יש שם מאמרים פרי עטם של תלמידי הישיבה ורבניה. גיל-עד, אז תלמיד כיתה ט', נטל חלק משמעותי בעריכה של ההגדה, וגם כתב שם מאמר על נושא השמחה. במאמר הוא דן בחובה ההלכתית של האדם לשמח בחג את משפחתו, ובסוף הדברים הוא מצטט את המסקנה של הרמב"ם, שלפיה שמחת החג צריכה להיות במה שבאמת משמח את האדם באשר הוא, גברים, נשים או ילדים: ממתקים, ריקודים, בגדים וכו'. צריך לקנות או לדאוג לכל אחד למה שמשמח אותו אישית.
"למצוא את ההגדה הזאת ולראות את גיל-עד כותב ככה, ערב החג, על שמחה – גרם לי לרגע של נחת וכאב כרוכים זה בזה. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב איך לשמח את מי שיקר לליבו באופן הכי מתאים, ולנסות להיכנס לחג מתוך שמחה אמיתית, גם אם מהול בה כאב".
2.
עכשיו לשנת 1970. מלחמת ההתשה. במהלך קרב אווירי בין ישראל לסוריה הופל פנטום ישראל. הטייס גדעון מגן והנווט פיני נחמני נפלו בשבי הסורי, ואליהם הצטרף הטייס בועז איתן שמטוס המיראז' שהטיס הופל. בשלוש השנים הקשות בשבי בדמשק כתב פיני נחמני יומן, בחשאי. כך הוא מתאר את ליל הסדר: "הנה עבר הפסח, החג הלאומי בה"א הידיעה של עמנו, ואנחנו בין הבודדים שנמנע מהם לחוג אותו עם בני ביתנו. את אווירת החג אצלנו קשה לתאר: מבעוד בוקר עשינו ניקיון יסודי בתא, ניקוי שלא נעשה עדיין לרצפת הבטון של תאנו. על חתיכת קרטון ציירנו את צלחת הסדר, כאשר במרכזה מגן דוד, שבכל אחד מקצותיו מקום למצרכי הצלחת. אחר הצהריים הצלחנו לארגן שטיפה עצמית, במים צוננים כקרח, ואחריה לבשנו את בגדי החג שהכניסו אותנו למתח וציפייה לערב כי ירד.
"אלה היו שעות קשות של חשבון נפש, של זיכרונות אסיר שבוי הגואים והפורצים עד מחנק. לחשוב על הבית, להרגיש על בשרך את האוויר החגיגי והקריר הגולש מההרים על העמק, כמו עוטף את יוקנעם במעטה של קדושת חג. לדעת שכל בית ישראל בלבן, שילדך ומשפחתך מחכים ומצפים, ואתה עדיין כאן, מתהפך חסר אונים מצד לצד על המזרן המסריח, והזמן זוחל לאט, כמו נצמד הוא למקצב שקבע לעצמו. שתי הגדות של פסח ופירורי המצות שהגיעו מהרב הראשי של ציריך, נתנו לנו הרגשה של פסח אמיתי.
"הסדר שטף וקלח. כשבועז, הצעיר בינינו, כמעט ילד, שר את הקושיות, דמעות עלו בגרוני. אך אלו היו שניות של היסחפות, משום שמיד באה שירה מתרוננת. המחזה היה כל כך מוזר. במדינה אויבת, בבית הכלא השמור ביותר, יושבים שלושה ישראלים שבויי מלחמת חירות וחוגגים בשירה את חג חירות הדורות. בעוד אנחנו חוגגים את הסדר וקוראים בקול את ההגדה, הופיעו השומרים ודרשו מאיתנו לחדול ממעשינו.
בתא הסמוך היה כלוא הנשיא המודח של סוריה, נור א-דין אתאסי, האיש שכלא אותנו וקבע ש'הטייסים הישראלים יזקינו בכלא הסורי' ועכשיו, אחרי שחאפז אל-אסאד החליף אותו בהפיכה צבאית, היה איתנו באותה סירה, בכלא. שירתנו הפריעה לו והוא ביקש מהסוהרים שישתיקו אותנו. אנחנו בכל מקרה סירבנו להפסיק. את רעש החירות לא יכול להשתיק גם האיום בבידוד בצינוק הנורא.
סיימנו את ההגדה בשירת 'חד גדיא', והמשכנו בשירה ישראלית – 'ירושלים של זהב', 'שנינו מאותו הכפר', הכול כדי למשוך את החגיגה עמוק אל תוך הלילה, ולנקום את נקמתנו הקטנה. מעולם לא השתתפתי בסדר פסח ארוך כל כך. צריכים היינו ליפול בשבי כדי לקיים את אשר נאמר בהגדה 'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה'".
מאז שנחמני שוחרר, הוא מקדיש את חייו לטיפול בהלומי קרב ובהתנדבות למען אנשים עם מצוקה נפשית.
3.
ערב חג הפסח, 1944, מחנה ברגן בלזן. היהודים במחנה מבינים שהרעב לא מותיר להם ברירה אחרת, ועליהם לאכול חמץ. הרב שהוביל את המהלך היה הרב אהרון דיווידס מהולנד, שנלקח למחנה יחד עם קהילתו. בשיאו של אותו סדר, בביתן 18, הוא לקח חתיכת לחם בידו ואמר את התפילה הבאה: "אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחגוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאב לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות, הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם ולא שימות בהם' ולהיזהר מאזהרתך 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד'.
על כן תפילתנו אליך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, אמן". הרב דיוויס סיים את התפילה והכניס את הלחם לפיו, ואחריו כל הנוכחים. אחרי ליל הסדר הזה, ליל סדר שרובו מרור, נפטר הרב דיווידס במחנה. אשתו אריקה ושתי בנותיו שרדו ועלו ארצה והסיפור הזה מסופר מדי שנה בליל הסדר על ידי צאצאיו, כשהם יושבים סביב שולחן ערוך, בלי קושיות קשות כל כך.
4.
אחרי כאלה סיפורים, לכאורה מתבקש להמשיך ולצטט את נתן שרנסקי, אסיר ציון שמכהן היום כיו"ר הסוכנות. שנה אחת, בצינוק בכלא, הוא סיפר שם לאסירים הרוסים הלא יהודים על רעיון החירות של ליל הסדר, והם התחברו מאוד לדברים. אבל שנים אחרי ששוחרר, כתב שרנסקי אבחנה מעניינת. במובן מסוים, הוא טוען, קשה יותר להתחבר למסר של החג, בישראל הדמוקרטית, מאשר שם, בצינוק הרוסי: "דמיינו לעצמכם אדם בכלא בסיביר, ולעומתו אדם הצועד להנאתו ברחובותיה של ישראל. מי משניהם בן חורין ומי עבד? למרבה הפלא, דווקא בצינוק היה קל לי יותר להישאר בן חורין.
במצב הזה ברור לך מי הטוב ומי הרע, וקל לדבוק בטוב. לעומת זאת, דווקא בחברה הפתוחה האדם ניצב מול נחשול אדיר של אתגרים והסחות דעת וקשה לו באמת לבחור, מתוך רצון נקי וענייני. הגבול בין הטוב לרע מטושטש, כוחות שוק גדולים פועלים, קל יותר להתמכר לפיתויים, ומעל הכול – האדם מרגיש שהוא בעצם חופשי, ולא מודע בכלל לשעבוד. דווקא בחברה כמו זו שאנו זוכים לחיות בה, אדם צריך לעמול קשה כדי להיות באמת בן חורין".