עשור לסרט הכתום
עשור לסרט הכתום

בימים אלה לפני עשור הופיע בחיינו הסרט הכתום. 

על רקע התנגדות הליכוד לחוק ההסדרה (מהלך שיכול להציל את עמונה ואת תשעת הבתים בעפרה), בריחת נתניהו מאחריות לתושבי מצפה כרמים (קראו את תשובת המדינה לבג"צ), הפניית הגב לבית היהודי והרומן המתחדש עם מפלגת העבודה – נראה שכדאי לשקול את חידוש המלאי של הסרטים הכתומים.

הרעיון להצמיד סרט כתום לדגל ישראל נולד במטה המאבק של גוש קטיף ערב פסח, וחלוקתו החלה בשתי עצרות ההמונים שהתקיימו בימי חול המועד בגוש קטיף ובחומש. 

חלוקת הסרטים נתפסה כצו השעה ואנשי הציונות הדתית התגייסו בהמוניהם כדי לצבוע את הארץ בכתום. מאמצע אפריל ועד אמצע יוני 2005 חולקו ברחבי הארץ כמיליון וחצי סרטים! "אוטו בלי סרט כתום זה היום כמו בית בלי מזוזה", אמר עורך העיתון בשבע, עמנואל שילה: "ביום שבו על רבע מגגות המכוניות בחניוני גוש דן יתנופפו סרטים כתומים, אפשר יהיה להגיד קדיש על תכנית ההתנתקות".

הביקוש הרב לסרט הכתום עורר דאגה רבה בשמאל. ברוח דבריהם של ענת וקסמן, גרבוז וחבריהם היו כאלה שהגיבו בביטול על ההזדהות המתרחבת עם מתנגדי ההתנתקות: "ים הסרטים הכתומים – שארבעה מכל עשרה ישראלים מזדהים אתם – הם עוד הוכחה לכך שדמוקרטיה אינה ערובה לחוכמה", טען עקיבא אלדר ב'הארץ'. 

אבל הרוב התייחס ל"איום" ברצינות. 'שלום עכשיו' ניסתה להשיב מלחמה והחלה בחלוקת סרטים כחולים. אבל עובדי חברות הקבלן ששכרה לביצוע המשימה לא עמדו בקצב חלוקת הסרטים של ה"כתומים" האידיאולוגים והנלהבים.

ביולי 2005 דיווחו העיתונים כי 18% מאזרחי ישראל שמו על רכבם סרט כתום לעומת 4% בלבד ששמו סרט כחול.

אבל כידוע, בסופו של דבר הסרט הזה נגמר רע. נקווה שלא נצטרך להשתתף בו שוב.