חזון העצמות של יחזקאל הנביא (לז), שנקרא בדרך כלל בשבת חול המועד פסח, למעט שנים שאין בהן שבת חול המועד כהשתא, הוא חזון העצמאות של מדינת ישראל. המהלך המחבר את החירות לעצמאות בלוח השנה העברי, עובר דרך חזון העצמות הזוועתי של אירופה. מה שהיה משל בנבואתו של הנביא, הפך בדורנו למציאות קטסטרופלית, שתבער כאש תמיד עד עולם.

העצמות המפוזרות בתום מלחמת העולם השניה, המוזלמנים שנותרו כשלדים חיים בפתחי המחנות, היו השאלה הגדולה של הקב"ה ליחזקאל: "התחיינה העצמות האלה"? הנביא שלא ידע להשיב על השאלה, ענה "אתה ידעת". נבואת ה' אל הנביא: "כה אמר ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", היא נבואת נצח לעצמות ולאפר הכבשנים, של המיליונים שהושמדו בתאי הגזים השטניים, שלא היה כמוהם מאז נברא אדם עלי אדמות.

האקסודוס של מצרים, אחרי שואה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ואחרי מחנות העבודה של נוגשים מצריים ושוטרים יהודיים, היא יציאה מעבדות לחירות. באותו אופן עוברת אקסודוס האירופית, דרך מחנות העבודה והמוות של קלגסים נאציים וקאפו יהודיים, מעבדות לעצמאות.

יש חירות ללא עצמאות, אך אין עצמאות ללא חירות. חירות היא שחרור מעול זרים, אך עצמאות היא היכולת להתנהל ללא כל תלות בגורם אחר. חג הפסח הוא מלחמת השחרור, אך החמישי באייר הוא מלחמת העצמאות.

העצמות הפזורות "כל בית ישראל המה" אומר הנביא. המאפיין את ישראל הם דברי העם: "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו". הדיכאון הנורא ללא תקווה, היא גזירה איומה בתודעת העם על מצבו, על אף הבטחות הנביאים לעתידו. אך דבר ה' נחרץ: "הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל".

ההיה מי שחשב במלחמת העולם השניה על תקווה ואמונה, שלנבואות הנביאים תהיה פריחה מחודשת בארץ ישראל? דבר ה' הקיים לעד, ו"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם", החליף את "אבדה תקוותנו", בשיר האלמותי של נפתלי הרץ אימבר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. התקווה הגדולה משנת תרל"ח, היא שפתחה פתח תקווה שהלך וגדל, על אף הקטסטרופה היהודית, והגיע למוזיאון תל אביב בערב שבת פרשת אמור תש"ח.

אוזן זו ששמעה באותו יום שישי "בארץ ישראל קם העם היהודי" והלכה לחפש לה בית אחר כדי ללקק מילקי תִּצַעֵר. היא ידעה להחליף עולם עומד בעולם חולף. היא הבינה שחיי העולם הזה חד פעמיים הם. משכך יש למקסם הנאות ככל שניתן. אך כל חיי העולם הזה, בארץ ישראל תלויים הם. כל הברכה העולמית תלויה בקשר שבין האומה לארצה. כך הבין הנביא יחזקאל קודם לחזון העצמ(א)ות (לו).

שלבי ההיטהרות בהדרגה לאומית מפורטים וברורים: "ולקחתי אתכם מן הגויים .. והבאתי אתכם אל אדמתכם .. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה .. והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן והרביתי אותו .. והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה". טהרת הלב וטהרת הרוח הישראלית, תבוא דרך הברכה הגשמית של השפע ותנובת השדות.

ההתיישבות בארץ, קבוץ גלויות, הפרחת השממה, ברכת השדות, וכל הטוב האלוקי היורד מלמעלה, מטרתם אחת: "לא למענכם אני עושה .. וידעו הגויים אשר יישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דיברתי ועשיתי".

חזון העצמות בא בדברי הנביא בין שתי נבואות אחרות. קודם לו נבואת ההרים הארצישראליים: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". יש להכין את ארץ ישראל לקליטת המיליונים שיעלו אליה ויישבו אותה. מאוחרת לה נבואת העצים, על אחדות בית ישראל ובית יהודה. סדר הנבואות מורה, על הכנת הארץ לעצמות היבשות המתנערות לחיים של תקווה, העולות לארץ ישראל, מקבלות לב חדש ורוח חדשה, והופכות את הבתים והעדות לעם אחד.

את החזון הזה קוראים בחג החירות קודם לחג העצמאות. העצמות ההופכות לעצמאות, היו משל בדברי הנביא, שהפך לנמשל מציאותי קטסטרופלי בדורנו. אך 'עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב אל ארץ אבותינו עיר בה דוד חנה'. ולא זו בלבד שלא אבדה התקווה, אלא ש"אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".