שני "אחים" יצאו לדרך: יאיר ונפתלי. איפה נפתלי היום עם 8 מנדטים ואיפה יאיר עם 11 המנדטים שלו, כלווייתן שיצא לים הגדול ונפלט אל החוף.
האם הפיק לקחים? ספק גדול. היהודים המציאו את חשבון הנפש, ובכל זאת הוא זר לתרבותם הפוליטית.
"ברית האחים" שכפתה על נתניהו את ממשלתו הקודמת הייתה ניסיון נועז לחולל מהפכה במערך השלטוני המקובל – שלטון החילונים־לאומיים והדתיים־לאומיים. הודות לשותפותם עם החרדים. שותפות שמבטיחה רוב. בבסיס השותפות הונחה עסקה שהבטיחה לכל צד את ציפור נפשו. לזה פטור מנטל הגיוס, חינוך ימי־ביניימי, פיקוח על הגיור ואחיזה בשיפוט הרבני, ולזה — שליטה בענייני חוץ וביטחון, עם ידיים חופשיות להבטיח אחיזה והתנחלות יהודית בירושלים וביהודה ושומרון.
ברית ה"אחים" נשאה בכנפיה בשורה: נוסחה לפיצוח הקומבינציה ליכוד־בית יהודי־חרדים, כזו שתעניק לחברה ולמדינה יותר פרודוקטיביות, יותר שוויון בנטל ויותר צדק (בעיקר בענייני אישות) מבלי לפגוע בדת ישראל. הנוסחה הייתה פשוטה: איתור התחומים טעוני הרפורמות שאפשר להשיג לגביהם הסכמה בין חילונים לדתיים־לאומיים והנחה בצד של כל מה שה"אח" השני אינו יכול לחיות איתו.
התברר שהמשותף גדול מן הצפוי: גיוס, גיור, מודרניזציה בשיפוט הרבני, לימודי ליבה, עידוד עבודה יצרנית. ברוכים הבאים למאה ה־21. מסביב למוסכם הזה היה אפשר לגבש רוב ללא השתתפות החרדים, וללפיד וחבריו זה כשלעצמו היה הישג גדול. אלא שפריצת הדרך תבעה מחיר: יש עתיד נאלצה להשעות את חלומו של השמאל למדינה פלסטינית, לחלוקת ירושלים, להחרבת התנחלויות ולגירוש מתנחלים. כאן מלכתחילה לא היה סיכוי למצוא קרקע משותפת עם הבית היהודי.
לכאורה, התובנה הזאת לא הייתה קשה ללפיד שכבר באוקטובר 2006, קצת יותר משנה אחרי הגירוש, כתב בטור שלו במוסף "7 ימים": "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום", אלא כדי ללמד את המתנחלים "שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה (...) הישראלים לא אוהבים להיות חמורים (של משיח)". הדברים האלה קוממו רבים, שנדהמו מן ההודאה שהחרבת היישובים נבעה מהתחשבנות פנימית, ולא מכורח מדיני־אסטרטגי. אולם תובנה זאת הייתה יכולה להקל על לפיד את כריתת "ברית האחים", ברית המותנית בהפסקת אש בין היהודים בכל הנוגע לערבים.
וכאן לפיד, לו עשה חשבון נפש, היה מורט את שערות ראשו: אם הבין עוד ב־2006 שהנימוקים המדיניים כביכול לגירוש היו אך תירוץ לרצון "ללמד לקח", אם ידע להכריז במערכת הבחירות הראשונה שלו שירושלים לא תחולק ואת הקמפיין פתח באריאל דווקא, מה ראה – או מה ראו חברי סיעתו הפרו־פלסטינים שדחפו אותו לכך – לבעוט בדלי שכבר הלך והתמלא? מה השיגו בכך? הם נזרקו מן הממשלה, והרפורמות שלהם נזרקות לפח.
המשגה של לפיד וחבריו מובנה באופי הלאומי שלנו, ולכן הלקח חשוב לכולנו: במלחמות היהודים גובר היצר על השכל ומעביר את כולנו על דעתנו השקולה. ולשם מה גרם לפיד לנפילת הממשלה? המזרח התיכון הפך לבית משוגעים — והוא רואה שלום באופק? מסביב מדינות נופלות, ודווקא מדינה פלסטינית מלאכותית היא שתקום? אלפים מפליטי גוש קטיף עוד לא שוקמו, ומה יעשו עם מאות האלפים שיגורשו כדי לפנות מקום בשבילה?
סל מלא ביצים היה ללפיד ואת כולן שבר למען ביצה אחת, שלא נולדה וגם לא תיוולד. אח אחד נטש, ואח אחר – אפילו על ספסלי האופוזיציה — אין לו
מתוך "ידיעות אחרונות"