שעת חצות. אשתי ואני חולפים במכוניתנו, בירושלים, על פני הטרמפיאדה לחברון ואוספים אישה כבת 50. "לאן?" "למערת המכפלה, לאבות ולאמהות!" השקט והביטחון שבו חצינו את סמטאות חברון בשעה כזאת היו לה כמובנים מאליהם.
היא, ומאות אלפים כמוה הפוקדים את חברון לפגוש שם את שורש יהדותם, הדתית או הלאומית, חייבים תודה לאיש שמובא עתה למנוחתו האחרונה בבית־העלמין העתיק בחברון, יום אחד לפני יום שחרור חברון. הרב משה לוינגר, זכר צדיק לברכה.
הכרתי אותו כרב צעיר מ"מרכז הרב", האסכולה של הרב קוק נושאת הדגל של ארץ ישראל, וליוויתי אותו לאורך כל דרכו לשמר לעם ישראל את האוצר היחיד במינו ששמו חברון. בדור של נהנתנות, עכשוויזם ואנוכיות הוא סימל מסירות נפש. צדיק היה, שלא רצה בעבור עצמו כלום, כל כולו מסור אך ורק למטרה אחת: החזרת הזכות היהודית והכבוד היהודי לעיר האבות.
אך היה זה צדיק שגם ידע להיות נוקשה, מחוספס ואף מרגיז במאבקו לחצוב בנפש העם דרך שכבות של בורות, פחדים וחששות, אידיאולוגיות ואינטרסים זרים — עד לשורש, עד ליסוד קיומנו בארץ הזאת. במאבק הזה הרב לוינגר לא חת מפני השלטון ולא שת ליבו גם לסיכונים לחייו.
הוא ייקבר בבית־העלמין היהודי בחברון, שנפתח ליהודים אך בגלל התעקשותו, הוא עמד בראש המאבק שהשיג לעם היהודי אחיזה מכובדת במערת המכפלה (מה שלא זכה לו בהר הבית), הביא להחייאת "בית הדסה" ולקימום הריסות היישוב היהודי בחברון שנחרב בתרפ"ט, הוביל את המלחמה על בנייתו של בית־הכנסת העתיק מלפני 500 שנה על שם אברהם אבינו, שעל חורבותיו עמדו שירותים ציבוריים ודיר עיזים, והוא גם אבי העיר החדשה והמודרנית — קריית־ארבע.
דוד בן־גוריון, שקרא מיד אחרי ששת הימים להקים מיד חברון עברית ואת משאלתו מילא — היה איש תקיף ונוקשה, ועם התכונות האלה הביא לנו את המדינה.
הרב משה לוינגר ז"ל, בנחישותו הבלתי מתפשרת — הביא לנו את חברון.
זכרו הברוך לא יסוף מקרבנו.
פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"