הכלי לקבלת התורה
הכלי לקבלת התורה

אחד משמות חג השבועות הוא: "עצרת". הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל קדושת לוי זי"ע מספר, שנשאל מבני ליטא מהיכן המקור לשם זה, הרי שם זה לא נזכר בתורה אלא רק בשמיני עצרת – יום שמחת תורה, וא"כ מהיכן נלקח שם זה ונקבע גם על חג השבועות ?

הוא משיב בשלושה אופנים. האחד על דרך הפשט. שהרי בכל החגים יש שני נדבכים לחג, האחד הוא בעשיית המצוה השייכת לכל חג, כמו: מצה לפסח, סוכה וארבעת המינים לחג הסוכות וכדו', והשני הוא איסור עשיית מלאכה. יוצא דופן הוא חג השבועות, שיש בו רק את המצוה של אי עשיית מלאכה, אך הוא לא נתייחד במצווה המיוחדת לו. ולכן נקרא בשם: עצרת, שעיקרו היא עצירה מעשיית המלאכה.

תירוץ שני. לפי שאנו רואים בחוש השכל שכל החגים נקרא שמותן על שם המאורע, דהינו על שם המצות הנוהגות בהן. מה שאין כן חג השבועות לא נקרא על שם המאורע רק על שם מצות הספירה. והנה צריך להבין מפני מה נקרא יום טוב זה על שם מצוה שסיימנו אותה, הרי המצוה כבר עברה מאיתנו?

על כך הוא משיב: שכמו שפירש רש"י (במדבר כט, לה-לו) על שמיני עצרת שהוא מלשון עצרו! שקשה עלי פרידתכם. ובמשל המובא במסכת סוכה (לה( : למלך בשר ודם שעשו לו עבדיו סעודה גדולה, ליום האחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. כך בשמיני עצרת, לפי שכל ימי החג מקריבים כמה פרים וכמה אילים, כנגד שבעים אומות העולם, על זה אנו עושין שמיני עצרת עוד יום אחד כדי לעצור את השמחה בינינו לבין הקב"ה. וזה הטעם גם בסיום מסכתא, וזהו גם כן הטעם של החג השבועות שאנו עושין אותו "יום טוב" על סיום מצות ספירה שזיכה אותנו הבורא ברוך הוא, שבו אנו מבקשים את העליה בסולם הקדושה לפחות עוד יום אחד בקרבנו. ועל כן זה נקרא בשם עצרת.

תירוץ שלישי מביא בעל הקדושת לוי, על פי דברי רמב"ן שפירש את הפסוק (שה"ש ב, ז) "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". ופירש שכשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא, אזי תכף ומיד יראה לעשות לה כלי.שיעשה איזה מצוה כמו נתינת צדקה או ללמוד וכדו'. כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה, אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מטה חס ושלום כידוע למביני מדע. וזה פרוש הפסוק "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כי חפץ הוא מלשון כלי, דהינו ההתעוררות ההוא שבאה אל האדם צריך תיכף ומיד כלי, וזהו "עד שתחפץ".

והנה בשעת מתן תורה שהיה בודאי לישראל התעוררות גדולה, ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות כלי להתעוררות, הם השתמשו במצות הגבלה שהזהיר משה רבינו שלא ליגע בהר. וממצוה הזו עשו כלי להתעוררות, ועל שם זה נקרא: עצרת.

על תירוץ זה התקשיתי, מדוע דווקא מצוות ההגבלה והעצירה היתה הכלי להתעוררות הגדולה שלנו במתן תורה, הרי לכאורה להיפך הכלי צריך להיות דווקא הריצה לעבודת השי"ת ולא העצירה?

מסופר שלפני כארבע מאות שנה כיהן ברבנות העיר קראקא הגאון המופלא בעל "מגלה עמוקות" זי"ע. בזמנו היתה קראקא עיר ואם בישראל, מלאה בחכמים וסופרים. ברבות השנים כשראה המגלה עמוקות שהרבנות נוטלת ממנו זמן רב מחמת רוב העיסוקים שהיה שם, ומבטלת אותו מתורתו וחיבור ספריו הקדושים, החליט לעבור לעיר קטנה יותר, שיוכל לשבת בה בהשקט ובשלווה. הוא שלח אפוא כמה מתלמידיו הקדושים לחפש עבורו משרת רבנות בעיירה קטנה ושקטה.

כעבור זמן לא רב נמצאה אכן עיירה מתאימה ביותר, שחיפשו רב אב"ד בעל שיעור קומה, ולאחר שהתבררו כל הפרטים לאשורם, נאות הרב לעבור לכהן באותה עיירה, וסוכם שבעוד כמחצית השנה יעבור הצדיק להתגורר שם.

חלפו כמה שבועות והנה מגיעים שני אנשים להתדיין בבית דין הגדול דקראקא, את אחד מהם הכיר הרב היטב, היה זה ראש הקהל של קראקא, אדם נכבד מורם מעם. ואילו השני היה אברך רגיל מן השורה, שלא היה מוכר לרב.

ראש הקהל ניגש אל הרב בהצעת תביעתו, ושח לפני הרב את סיפורו: אברך זה התפרנס זמן רב מאפיית כעכים ומכירתם ברחבת בית הכנסת הגדול של קראקא. כאשר יצאו המתפללים אחר תפילת שחרית מבית הכנסת קנו אצלו מן הכעכים המשובחים, ומכך התפרנס כל ימיו. והנה יום אחד נצרכתי גם אני לקנות כמה כעכים, והתעוררו אצלי כמה ספקות בדיני הברכה על אותם כעכים. ניגשתי אל האברך המוכר ושאלתי אותו על מרכיבי הכעכים וצורת אפייתם, כדי לקבוע את ברכתם. האברך השיב בבירור על כל ספקותי, ומשנכנסתי עימו בדברים ותהיתי על קנקנו, ראיתי שלפני עומד תלמיד חכם מופלג בר אוריין, בקי בחדרי תורה. על אתר החלטתי שאין זה לכבודה של תורה ולכבודה של קראקא שתלמיד חכם חשוב כמוהו יהיה עומד ומוכר כעכים... ושאלתי לאברך: בכמה משתכר ליום ממכירת הכעכים? בערך חמש זלוטי ענה האברך. אמרתי לו: מהיום והלאה חדל לך ממכירת כעכים, שאין זה לכבודך, שב נא בית המדרש ועסוק בתורה כאוות נפשך, ואני אשלם את שכרך בכפלים, 10 זלוטי מדי יום ביומו !

האברך נענה להצעה. ועסקת "יששכר – זבולון" שבינינו יצאה לדרך. לאחר תקופה קצרה נצרכתי לצאת לדרכי לצורך עסקיי המסועפים, בטרם צאתי העברתי סכום כסף נכבד לאברך, כדי שיהיה לו לפרנסתו כל עת היעדרו.

כשחזרתי מנסיעתי מצאתי לפליאתי את אותו אברך עומד שוב ברחבת בית הכנסת ומוכר את אותם כעכים מוכרים. רגזתי מאד, הרי סיכמנו שלא מתעסקים יותר בכעכים?

אינני מעונין יותר בעסקה! ענה אברך המשי הצדיק והתמים. אבל מדוע ? הלא נותן אני לך פי שנים ממשכורתך מן הכעכים הללו? "מטעם הכמוס עמדי" – סתם האברך כממתיק סוד! תשובתו לא מצאה חן בעיני ועל כך הזמנתי אותו אל בית דינו של המרא דאתרא, בעל המגלה עמוקות זי"ע.

משסיים ראש הקהל להרצות את דבריו בפני בית הדין, דרש הרב מן האברך לגלות לפניו את טעמו הכמוס, מדוע אינו מסכים לעסקה מכובדת שכזו, שאך מתן שכר גבוה בצידה?

בראותו כי אין ברירה לפניו, סיפר האברך לפני הרב: הנה במכירת הכעכים חש אני קרבה מיוחדת להשם יתברך ודבקות בשכינה. כאשר מידי ערב לאחר תיקון חצות מתחיל אני בלישת הבצק, ובהיות כל פרנסת ביתי וילדי תלויה בכעכים הללו, נושא אני תפילה חרישית בבקשה ותחינה לפני הבורא ב"ה, שיצא הבצק בטעם טוב ומוצלח. לאחר מכן בקליעת צורת הכעכים מתפלל אני על צורתם היפה, שימצאו חן בעיני הקונים. ושוב עם כניסתו של הבצק אל התנור בוכה אני ומתחנן על תפיחתו כשורה, והצלחת אפייתו. וכן עם סידור הכעכים ועריכתם על גבי השולחנות למכירה, מתפלל אני על קונים טובים שיקנוהו. ובכך אני נמצא מקושר כל העת בתפילות נרגשות לפני מלך מלכי המלכים. והנה עתה משמקבל אני את פרנסתי מן המוכן מידיו של הראש הקהל דנן, שוב אינני נצרך כל כך לתפילות ולתחינות, ובעקבות כך נתרחקתי מהשם יתברך, ולכן אינני חפץ בעסקה....

המגלה עמוקות התפעל עד מאד מאותו אברך רם מעלה, ובעקבות אותו "דין תורה" מרומם, שינה את החלטתו לעזוב את העיר, באומרו שאם כך הם האברכים הפשוטים מוכרי הכעכים של קראקא, אין הוא חפץ לעוזבה.

אולם חסידים פירשו את המעשה, שמה נחסר לו לאותו אברך קראקאי – מוכר הכעכים, הוא אור החסידות שהזריח הבעש"ט הק' בעולם כמאתיים שנה לאחר מכן, שיום פטירתו הוא חג השבועות. אשר גילה את אור הפנימי שבתורה. שניתן להתקרב בדבקות אלוקים חיים באמצעות התורה עצמה. ואף בלימוד "שור שנגח את הפרה", יש דבקות לשכינה. ולא רק באמצעות מכירת כעכים. אדרבה באמצעות לימוד התורה ניתן יותר להידבק בבורא עולם.

גם ההגבלה על העליה להר סיני יכולה לשמש כלי להידבקות בבורא העולמים כמו שכל המצוות שבתורה משמשים לקבל את ההשפעות. אך זאת אם רק יודעים להתכוון ולהידבק באמצעותה בבורא עולם. אדרבה לפעמים בהגבלה ניתן להשיג יותר מהריצה.

חג השבועות – עצרת היא לנו, וביכולתינו ביום הזה לעצור את הרוחות הרעות ולהידבק בבורא עולם. להשתמש גם בכלי ההגבלה והמעצור ולהפוך אותו לצינור החיבור.

יהי רצון שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם.