תנ"צ אפרים ברכה, שעמד באומץ ובנחישות בחזית המאבק בפשיעה המתגברת, שילם בחייו את מחיר הרשעות ורוע הלב המצויים בחברה הישראלית בכלל ובתקשורת בפרט.
בשבועות האחרונים דמותו הוצמדה לקיר קלון, וכל חסיד שוטה, עיתונאי וטוקבקיסט הטיחו בו רפש. רכילות אכזרית נוסעת על גלגלי המדיה, וכל יד משמנת את צירי הרוע שבה. רבים בתוכנו קראו בצמא את דברי ההשפלה, אולי גם נטו להאמין להם, עד כי נדמה שהיו יותר אוזניים זדוניות מלשונות רעות.
נורות האזהרה היבהבו, אך מי העלה על דעתו שחוקר משטרה מוכשר וקשוח - גם הוא בן אנוש רגיש, שיכול ליפול חלל בשדה הקרב של גורמים בתקשורת הישראלית, שמזמן שכחו מה משמעות כבוד האדם, אינם מקפידים על כללי אתיקה עיתונאית והופכים ברגל גסה את חופש הביטוי לחופש השיסוי.
בספר דברים נאמר כי כאשר מוצאים חלל בשדה, זקני העיר יוצאים אל מקום מציאת הגופה ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה... ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל". הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית, שדורשת מכולם ניקיון דעת, יושרה והגינות, תעשה גם היא את חשבון הנפש שלה.
חובת התקשורת לחקור, לבקר, לחשוף ולהאיר לעין השמש, אולם את התפקיד הזה יש למלא באחריות. מן הראוי שאת שהתקשורת דורשת מאחרים - תדרוש קודם כל מעצמה; חשבון נפש שיכול להיות הנצחה לזכרו של איש משטרה מסור, שהפיל עצמו על צדקת משמרתו.
מתוך "ישראל היום"