בנות צלפחד
בנות צלפחד

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה בן יוסף". הזכרת כל שולשלת היוחסין של בנות צלפחד מעוררת תמיהה, מדוע יש צורך להזכיר את ייחוסן עד ליוסף בעת שהתורה מספרת לנו על פרשת הירושה והנחלה שלהן?

הרי המסר העיקרי של פרשה זו היא ירושת הבת, וכי בגלל שזכו הן שבגללן נאמרה פרשה זו צריך לכתוב את כל ייחוסן? על שאלה זו עונה רש"י: "לומר לך יוסף חיבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי, ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה". אהבתו של יוסף הצדיק לארץ ישראל השפיעה על צאצאיו לאחר שבע דורות אחריו שגם הם חיבבו את הארץ.

כשאדם עושה או אומר משהו, עליו לדעת שיהיו לכך השפעות אצל ילדיו ואצל נכדיו ואפילו בעוד שבע דורות, כמו שראינו אצל יוסף הצדיק, שמשפט אחד שאמר "והעליתם את עצמותי" השפיע על צאצאיו לאחר שבע דורות.

אנו מוצאים את הדבר הזה גם אצל רחל אמנו ושאול המלך. בגמרא במסכת מגילה (יג) נאמר: אמר רבי אלעזר, "מאי דכתיב לא יגרע מצדיק עיניו" (איוב ל"ו, ז')? בשכר צניעות שהייתה ברחל זכתה ויצאה ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר.

מה הצניעות שהייתה ברחל, כלומר היכן מצינו שנהגה בצניעות? שנאמר (בראשית כ"ט, י"ב): "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" וכי יעקב אחי אביה הוא? אלא אמר לה יעקב לרחל: תנשאי לי? אמרה רחל: כן. אולם עלי להזהירך שאבי רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה יעקב: אם רמאי הוא 'אחיו' אני ברמאות. אמרה לו רחל: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא- וכי מותר לצדיקים להתנהג ברמאות? אמר לה יעקב אכן, שנאמר (שמואל- ב, כ"ב, כ"ז): עם נבר תתברר- עם נקי לב תתנהג בנקיות, ועם עקש תתפתל- ועם עקום לב תתנהג בעקממות.

אמר לה יעקב: כמה יכול אביך לרמות אותי? אמרה לו רחל: יש לי אחות- לאה, המבוגרת ממני, ולא ישיא אותי אבי לפניה, אלא ינסה לרמותך ולהשיא לך אותה במקומי. מסר לה יעקב לרחל סימנים שעל ידם יכיר שהיא רחל ולא יוכל לבן להחליפה בלאה. כאשר הגיעה ליל חתונתה, ראתה רחל שלבן עומד להחליפה בלאה ואמרה לעצמה: השתא מיכספא אחתאי- כעת תתבייש אחותי, שכן יעקב יבקש ממנה את הסימנים ולא תתדעם. מסרה אותם ללאה.

והיינו דכתיב (בראשית כ"ט, כ"ה): "ויהי בבוקר והנה היא לאה", מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא, מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא ידע יעקב עד עתה שהיא לאה ולא רחל. וזו הייתה צניעותה שהסתירה את ענייניה הפרטיים כדי שלא תתבייש אחותה. ומאחר שנהגה רחל בצניעות זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע.

ומה צניעות הייתה בשאול? דכתיב לגביו לאחר שמשחו שמואל למלך (שמואל-א י, ט"ז): "ויאמר שאול אל דודו... ואת דבר המלוכה לא הגיד אשר אמר שמואל", גם הוא הסתיר את מלכותו. ומאחר שנהג שאול בצניעות זכה ויצא ממנו אסתר שהייתה צנועה והסתירה את ענייניה הפרטיים, שהרי אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה.

אמר רבי אלעזר כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם, פוסק אותה גם לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר "ואת המלכים לכסא וישיבם לנצח ויגבהו...". למדנו כמה מעשה אחד משפיע על דורות אחריו.

בהמשך הפרשה אנו קוראים את סדר הקרבנות. מקרבן התמיד והשבת עד קרבנות שציוונו להקריב בימי חג ומועד. בכל הקרבנות שנמנו בפרשה זו כתוב: "אשה ריח ניחוח" או "לריח ניחוח". רק בקרבן של שבת (פסוק ח' וט') לא נאמר ריח ניחוח. ויש להבין מדוע קרבן זה שונה שלא נאמר בו לריח ניחוח?

בכתבי הארי ז"ל ובספרים קדושים רבים אחרים נאמר כי ההבדל בין שבת ליום טוב, שבשבת נאמר: "קודש היא לכם" וביום טוב כתוב: "מקרא קודש". בשבת באה הקדושה מעצמה שלא ע"י מעשינו בבחינת איתערותא דלעילא, שהרי כל שבעת ימים חל שבת בלי התערבות כלשהי שלנו. משא"כ ביום טוב אנחנו מזמינים את הקדושה ע"י מעשינו בבחינת איתערותא דלתתא שהרי אנו קובעים את מולד החודש. לכן בשבת אנו אומרים: מקדש השבת- הקב"ה מקדש אותה. לעומת זאת ביום טוב אומרים: מקדש ישראל והזמנים- עם ישראל מקדש אותם על ידי קידוש החודש.

והנה רש"י פירש על הפסוק: ריח ניחוח (במדבר כ"ח, ח') נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. עניינו של ריח ניחוח, הוא כשבא מכוח מעשינו- איתערותא דלתתא, לעומת מה שבא מאיתערותא דלעילא. אם כך מובן מדוע מוזכר "ריח ניחוח" בכל הקרבנות פרט לשבת, כי שבת היא אינה מכח מעשינו אלא מכוחו של הקב"ה. ולכן הריח ניחוח שיש בה אינו דומה בעוצמתו לריח ניחוח של כל מועדי ישראל הבאים מכח מעשינו.

כשאדם עושה מעשה טוב מעצמו הוא גורם "ריח ניחוח" לקב"ה ובכך משפיע גם בעולם הזה על צאצאיו וצאצאי צאצאיו.