על רבנים, צומות, שמחות וסלולרי

מאיר אריאל על שלושת השבועות ו"אליפות השקט" בסין. טורה השבועי של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ד בתמוז תשע"ה

סיוון רהב מאיר
סיוון רהב מאיר
צילום: פלאש 90

1.

הפרשיות האחרונות גרמו לי ללכת השבוע למילון אבן שושן (השקעתי, לא ויקיפדיה). כך מוגדר שם רב: "מורה, מי שמלמד את תלמידו" או "תואר למורה הוראה בישראל, חכם בתורה הממונה על הקהילה להורות בה ולפקח על חייה הדתיים".

הנה מה שלא כתוב שם: לא נאמר שרב אמור לחולל ניסים ונפלאות. יש כמובן ערך בברכה, בתפילה ובהשתדלות רוחנית של הרב (ואגב, של כל אדם), אבל היהדות מעריכה בעיקר את העמל והיגיעה ולא רק את התוצאות. ההלכה תמיד גברה על המיסטיקה, המצוות המעשיות היו במרכז ולא הסגולות. הוקוס פוקוס ואברה קדברה לקוחים מתרבויות אחרות. לא כך בודקים ומעריכים רב. אחד מתלמידיו לשעבר של הרב מצפת כתב לי השבוע: "נכשלנו בסיפורי נסים וצדיקים שהסתובבו באוויר, במקום להסתכל על המציאות נכוחה. אני לא מבין איך נסחפתי לכל המופתים שסופרו לי שם".

ועוד מאפיין חשוב לא כתוב בעיתון: הרב אינו אלוקים. לא משתעבדים אליו. לא עובדים אותו, עובדים איתו. הרב שמואל טל, ראש ישיבת "תורת החיים", העביר השבוע בישיבה שיחה מיוחדת על האירועים האחרונים, ואמר: "הנהגה תורנית בריאה היא כזו שיודעת לקבל ביקורת. רב חייב להיות פתוח לשמוע ביקורת, ואם נוצרת סביב הרב תחושה של 'אמת שמיימית' שאסור לשאול עליה שאלות, זוהי מציאות פסולה והיא צריכה להדליק נורה אדומה".

והנה עוד דבר עקרוני שאינו חלק מההגדרה של רב: רב לא בהכרח קשור לכסף, להון ולשלטון. לאורך הדורות וגם בדורנו רבנים קשורים בעיקר לרבנים, לתלמידי חכמים אמיתיים, וכמובן לציבור הרחב. זה עיקר עיסוקם. תורה וחסד – כן, יחצ"נות והתחככות – לא. בפרשת השבוע, פרשת פנחס, המנהיגות עוברת ממשה רבנו אל יהושע בן נון. כך מתארת התורה את המנהיג החדש, יהושע: "איש אשר רוח בו". לא קסמים, לא פרסום, לא קשרים. רוח.

2.

"מי"ז בתמוז עד תשעה באב מתחילה תקופה שלילית", אומר מאיר אריאל ז"ל בחיוך למצלמה. "זו תקופה שלא מומלצת, לא לחתימת עסקאות ולא ליציאה עם הנפקות ולא לכל דבר שצריך ברכה ושצריך להצליח. זאת תקופה שמועדת לפורענות".

מאיר אריאל, מגדולי היוצרים הישראליים, נפטר לפני כ-16 שנים. בימים אלה יוצא לאור הארכיון הגנוז שלו. המשפחה בחרה לפרסם את קטעי הווידאו הנדירים האלה באתר "ליבא", מיזם אינטרנט חדש שעוסק בתרבות יהודית, ושמנהל יאיר רווה. בדיוק ביום ראשון, בצום י"ז בתמוז, העלה רווה לרשת קטע קצר של אריאל ובו הוא מתייחס להחלטה שלו לצום ביום הזה, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בתום המצור. אריאל צולם בנסיעה, בדרך להופעה בפסטיבל ערד. הדרך ארוכה, היום חם, וברקע שומעים את הרעש של רכב ההסעות, אבל הוא, כמו בעולם אחר, מסביר למראיינת שוש בוזגלו על הדרך שבה הוא תופס את הימים המיוחדים האלה בלוח השנה, שמכונים "שלושת השבועות":

"אלה ימים רב משמעיים, גם לעבר וגם לעתיד. לעבר, כי זה הזיכרון של הדברים. מתאבלים ומצטערים על עצם המצב שהגענו לחורבן או פורענות כזאת, ומצטערים על כל אלה שמתו בפורענות הזאת ובפורענויות אחרות. הסיבה היסודית לפורענות היא קלקול ביחסים. קלקול ביחסים שבין הגבר והאישה, שבין הרועה ובין הצאן, שבין האלוקים ובין בני האדם. קלקול ביחסים, הפרת ברית, הפרת נדר, הפרת שבועה, כל הדברים האלה. זה מה שקשור לעבר".

אריאל לא מתבייש לשתוק חופשי. הוא לוקח הפסקות של כמה שניות בין משפט למשפט, לחשוב, ואז ממשיך: "ובנוגע לעתיד – כתוב על הימים האלה שבעתיד הימים האלה של הצום יהפכו לשמחה. ממספד לשמחה. כל הצומות והמספדים האלה שלנו יהפכו לימי שמחה לעתיד לבוא. אני הולך על זה. אני מאמין בזה. הרי מה זה ימי מספד וצום שיהפכו לשמחה? זה למי שצם, למי שסובל, למי שמשתתף. מי שלא צם – לא יהיה לו את הקטע הזה. כשתהיה שמחה גדולה זה יעבור לידו, הוא יהיה מהצד, הוא לא יהיה בתוך השמחה, הוא ישתומם, הוא לא יבין שמחה זו מה עושה. מה את מסתכלת עליי?", הוא צוחק לעבר המראיינת, "ככה אני מאמין".

3.

השבוע ערך "מכון אדלר" יום עיון על היחסים המשפחתיים בעידן הדיגיטלי. כל מה שידענו על יחסי הורים וילדים הרי הולך ומשתנה בגלל הסלולריים. זה לא רק הצעירים שמנהלים במקביל לגיל ההתבגרות הפיזי גם תקופת התבגרות וירטואלית, אלא גם ההורים שאולי לוקחים את הילד לגינה, אבל בעצם שקועים עמוק בתוך הווטסאפ.

המומחים שם דיברו על המצב בישראל בהווה, אבל הנה שתי דוגמאות מרתקות מהעולם, שמעידות על מה שאולי צפוי לנו כאן בעתיד. שתיהן מלמדות עד כמה העידן המודרני מלא ברעש, בהפרעות ובגירויים, ועד כמה קשה לנו בעצם לשבת בשקט ולהתרכז.

נתחיל בטרנד חדש: ספרי צביעה למבוגרים. בחו"ל זו כבר תופעה ידועה. הוצאות ספרים מכובדות בארצות הברית ובאירופה מפרסמות ספרי צביעה עם ציורי טבע ונוף, בני אדם וערים – והכול לא לילדים. עשרות מיליוני עותקים כבר נמכרו, וכרגע חמישה כותרים מתוך עשרים הספרים הנמכרים ביותר ב"אמזון" שייכים לז'אנר הזה. אגב, כמה הוצאות ספרים ישראליות החליטו כעת לייבא את הז'אנר הזה לארץ. ומה זה אומר עלינו ועל תרבותנו? שבעידן של שטחיות, מהירות והפרעות קשב, המוח שלנו פשוט מבקש לנוח קצת. עם כל האקשן התמידי שמסביב, אנחנו רק רוצים להרפות, לשבת בשקט עם טושים ולצבוע להנאתנו.

אחת היוצרות הראשונות בתחום הזה, המאיירת הסקוטית ג'ואהנה באספורד, אמרה זאת במפורש בראיון ל"ניו יורק טיימס". כשנשאלה מה פתאום האנושות התחילה לקחת צבעים ליד, ענתה: "זה מאוד מרגיע, זה מזכיר לכל אחד את הילדות. זו פשוט פעילות אנלוגית נדירה וכיפית שלא קשורה למסך המחשב או לטלוויזיה".

התופעה התרבותית השנייה מגיעה מסין, שם נערכה השבוע "אליפות השקט". המשתתפים התיישבו באמצע רחוב סואן בבייג'ינג, והתבקשו לשבת שם כמה שיותר זמן בלי לזוז ובלי לדבר ובלי להשתמש בטלפון. המטרה, לדברי המארגנים: לסייע למשתתפים לנקות את הראש ולקחת פסק זמן מלחצי היום יום, מה שכמעט לא מתאפשר להם בעידן המודרני. למנצח, אגב, קוראים שין שייו.

במחשבה שנייה, אולי ישראל לא צריכה לייבא את הפורמט הזה. כבר יש לנו רעיון דומה: שבת.