ימי חודש אב שלתוכם אנו נכנסים השבוע, היו מאז ומעולם, לפחות בחלקם הראשון, ימים של פורענות.
גירוש צרפת (1182), גירוש אנגליה (1290), גירוש ספרד (1492), וגירוש עזה (2005), כולם בוצעו בימי אב הקודרים אלה, שבהם גם חרבו שני בתי מקדשנו, גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
אלא שבניגוד לכל הגירושים שבוצעו בניכר בידי זדים ארורים, בוצע הגירוש האחרון בידי יהודים מן המחנה הלאומי (כפי שגם בוצעו כל הנסיגות הקודמות [פרט לנסיגה מסיני ב-1957] בידי מנהיגים חלשים שהתיימרו לייצג את המחנה הלאומי).
בכנס שנערך השבוע לציון עשור לפשע המרושע, אמר יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, כי סכנת ההתנתקויות הבאות, תחת שלטון הליכוד, טרם חלפה: "הליכוד ביצע את ההתנתקות והוא יכול לעשות זאת שוב... תנועה שאין לה ערכים יהודיים זולת הדגל הבטחוני, עלולה להחליט על נסיגות נוספות מטעמים בטחוניים זמניים". עוד נחזור לדברים הללו ולתגובות הציניות בליכוד, שמושמעות כל אימת שמעמתים את תועמלניו עם האמת המרה, בדבר היותה של תנועתם יצרנית הנסיגות הלאומית, ותמיד תחת נימוקי כזב של שלום וביטחון.
דמוחארטה במיטבה
השלום והביטחון הכוזבים ממשיכים להוביל את החלטותיו האוויליות של הליכוד גם היום. רק השבוע הודה נתניהו כי הוא מקפיא את הבניה והפיתוח ביו"ש. זה החל בקדנציה הקודמת שלו, וזה נמשך ביתר עוז מאז הבחירות האחרונות במארס 2015.
התיישבות כמרכיב בטחוני הכרחי? – לא בבית ספרו של מחבר 'מקום תחת השמש'. הכרה בתרומתם האדירה של החלוצים ביו"ש לביטחון ישראל? – גם זאת לא בבית ספרו. המתנחלים, כך נראה, הופכים יותר ויותר למיטרד. נכון שערב הבחירות הם מהווים טרף קל לקבלני הקולות של הליכוד, והם, על תקן של אידיוטים שימושיים, מספקים לא מעט קולות לליכוד, אבל בכך תם תפקידם. רק השבוע נחתה עליהם התובנה, שלא רק הקפאה צפויה להם אלא גם שלא ימולאו הבטחות קודמות בדבר בניית 300 יח"ד בבית אל במקום שכונת האולפנה שנהרסה. על פי מיטב המוסר של השטייטל: "הבטחנו, אבל מעולם לא הבטחנו לקיים".
וכמו לא די בכך, הנה הנחיה חדשה מפי מנהיג הליכוד: גורמי הביטחון יתייחסו במידה זהה של חומרה, הן כלפי מתפרעים ערבים והן כלפי מתפרעים יהודים, לרבות נוהל פתיחה באש. מעתה ייחשבו טובי בניה של הארץ הזו, מלח הארץ, שווי ערך לפורעים עלובים שכל תאוותם היא להטיל את המדינה כולה לים. יחס שיוויוני לקורבן ולתוקפו. הדמוחארטה במיטבה.
וזה עוד לא הכל. ביד אחת ממשיכים להרוס ברשעות רבה בניה יהודית, ומצד שני מתעלמים מהבניה הפראית הערבית. מצד אחד מתעמרים ביהודים תמימי לב שנפשם כמהה לבקר בהר הבית, באמצעות משטרה אטומה ואלימה, ומצד שני מתירים לאיסלמיסטים שטופי משטמה לרדוף יהודים בהר הבית בחסות המשטרה, ואף מעניקים להם היתר רשמי מבית משפט ישראלי. מצד אחד מציקים לטובי קציני צה"ל באמצעות חקירות מעליבות במצ"ח כאילו היו אחרוני העבריינים, ומצד שני משחררים לחופשי רוצחים רק בשל איזו שביתת רעב אווילית.
המדהים בכל הסיפור העצוב הזה הוא, שתועמלני הליכוד ברשתות החברתיות, מנסים לתעתע בחבריהם לרשתות אלה, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי עולם ומלואו. רק לא הליכוד. כולם אשמים: הערבים, האמריקאים, השמאלנים, בתי המשפט, הבית היהודי ואחרים. רק לא הליכוד.
הנה למשל דוגמית לתגובה צינית של תועמלן ליכודי, לטענה כי הליכוד הוא אבי הנסיגות: "אם מנהיגיך למפד"ל", כתב בעזות מצח מחוצפת, "היו מתפטרים כששרון פיטר את ליברמן ובני אלון, לא היתה לו ממשלה ולא היה לנו גירוש. חכמי המפד"ל חיכו לרגע האחרון כשהיה כבר מאוחר".
שרי צל"ש
איזה חוסר יושר אינטלקטואלי! איזו דמגוגיה זולה! אילו היה לתועמלנים הללו מעט אינטגריטי, היה עליהם להודות ביושר, שהיחיד שיכול היה לעצור את הטירוף, לאחר החלטת שרון להעלות למולך את גוש קטיף ומתיישביו, היה בנימין נתניהו. אילו היה נתניהו מתפטר ב-2004, היתה מתחוללת מפולת דומינו, שגוררת אחריה שרי ליכוד נוספים ובולמת את גחמותיו ההרסניות של שרון.
אלה לא הערכות. אלה עובדות. באחת ההצבעות המכריעות בנושא ההתנתקות, בשלהי 2004 או תחילת 2005, הבינו חלק משרי הליכוד כי הגיעו מים עד נפש וכי הליכוד הפך בהנהגת שרון לקבלן הביצוע של השמאל הקיצוני. שלושה מהם – צחי הנגבי, לימור לבנת וסילבן שלום, אשר כינו עצמם צל"ש בשל ראשי התיבות של שמותיהם – החליטו אז להסיר מעליהם את העריצות השרונית ולהצביע נגד. אבל הם נזקקו למנהיג. הצל"ש'ניקים נפגשו עם נתניהו בחדר סגור בבנין הכנסת, ויחד החליטו ארבעתם להצביע נגד רעיון העיוועים המטורף של שרון, גם במחיר הפלת שרון וממשלתו.
השלושה ראו בנתניהו את מנהיגם והחליטו על הליכה משותפת. אבל עדיין היו מסופקים שמא יזגזג מנהיגם ברגע האחרון. "אתה מבטיח ללכת עד הסוף?", תהו השלושה בפני נתניהו, וזה השיב בחיוב ולחץ ידיים עם סילבן שלון. "אתה לא עובד עלי? זה סופי מבחינתך?", שאל בספקנות מה סילבן שלום. נתניהו הבטיח. ברקע כבר ראו את נפילת שרון והצלת ההתיישבות בגוש קטיף.
כשהחלה ההצבעה, התעכבו עדיין הארבעה מחוץ למליאה, בחדר הסגור. לכבודם נערך סיבוב הצבעה שני, מיוחד, לכל נעדרי הסיבוב הראשון להצביע. נתניהו הצביע הפעם – ולתדהמת שרי צל"ש, הוא הצביע בעד ההתנתקות. כל התכנית קרסה באותה שניה. בעקבות נתניהו הצטרפו גם השלושה לתמיכה בתכנית המטורפת של שרון. אילו היה נתניהו נחוש וחד משמעי לסכל את ההתנתקות, היה ביכולתו להפעיל את אפקט הדומינו ולהציל לא רק את גוש קטיף ו-8,000 היהודים שישבו שם, אלא גם את הכבוד האבוד של הליכוד.
אבל התועמלנים מן הליכוד, לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. הם יאשימו באחריות לפשע הלא יכופר, שנעשה כנגד האנושות והיהדות וארץ ישראל, את כל העולם ואשתו, רק לא את ראש הממשלה שנבחר בפתק 'מחל', ולא את 14 השרים הנירפים, וכמובן לא את בנימין נתניהו. (השר היחיד שהצביע נגד לאורך כל הדרך היה עוזי לנדאו, והוא שילם את מחיר הצבעתו ועוז רוחו, בפיטוריו ע"י שרון בשלהי 2004).
הפעם מצאו מלחכי הפינכה את האשמים – שרי המפד"ל, אף שלהתפטרותם, באמת לא היתה שום משמעות בשטח. נכון אמנם ששני שרי המפד"ל, לא הזדרזו לפרוש, אבל בסופו של דבר הם פרשו ב-2004. השר אפי איתם פרש כבר ביוני 2004, ארבעה עשר חודש לפני ההתנתקות, והשר השני זבולון אורלב פרש בנובמבר 2004, שלושה חודשים ארוכים לפני שהכנסת קיבלה את ההחלטה המכרעת בפברואר 2005 על יישום ההתנתקות, שיצאה לדרך באוגוסט 2005.
עכשיו מבקשים תועמלני הליכוד לפחות ברשתות החברתיות להמציא ילקוט כזבים חדש, ולטעון שהמפד"ל אשמה בביצוע ההתנתקות. ואגב כך הם מנסים להשכיח לא רק את חלקו המכריע של הליכוד בפשע החמור בטחונית ולאומית, אלא גם את העובדה, שמנהיגם בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן ציון נתניהו, מומחה לחקר גירוש ספרד ופורטוגל, הרים ידו בכל ששת ההצבעות שקדמו לאוגוסט 2005, לטובת הגירוש. בעוז מצח הוא הצהיר בכנסת, באזני ח"כ אורי אריאל, אל מול מצלמות הטלוויזיה, שתיעדו את המעמד: "שלא תהיה לך טעות. גם במישאל העם אצביע בעד ההתנתקות". רק ערב ההתנתקות, באוגוסט 2005, הוא פרש, אבל אז זה היה בבחינת כוסות רוח למת.
מסקנה: אסור להתעלם מהחשש, שתנועה שביצעה בהתלהבות מהלך נורא שכזה, וגם אחראית לנסיגות וגירושים קודמים, לא תהסס לצפצף שוב על נאמניה, אוהבי הארץ באמת ובתמים, ותתנתק שוב בשם אליל הביטחון. אבל היא לא צריכה לדאוג: תמיד יימצאו רוקדי המה-יפית שלה, שלא יתנו לעובדות לבלבל אותם ושוב יסבירו ברוב כזב, שרק השותפים אשמים.