פרופורציות. כמה הן היו חסרות השבוע. מאז הדקירה הנוראה וההצתה הנוראה, השיח הציבורי ירד מהפסים. מה לא שמענו כאן השבוע?
שהיהדות רצחנית כמו האיסלאם, שישראל על סף חורבן, שהשמאל רק מסית וסותם פיות לימין, ושהימין כולו אחראי למעשים. עוד ועוד נבואות זעם, שהן בסך הכול תחושות בטן עצבניות. ובטח גם למזג האוויר הייתה השפעה. שבוע אחרי הזוועות, אולי כדאי לנשום עמוק ולנסות, בכל זאת, להכניס פרופורציות לסיפור. הנה כמה מסקנות משלי:
1. אנחנו עושים שיימינג לעצמנו. לאחרונה נהוג להזהיר מפני שיימינג כלפי אנשים ספציפיים, אבל השיימינג המרכזי הוא זה שאנחנו עשינו השבוע לעצמנו. לשון הרע על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל. אחת הטעויות הלשוניות הנפוצות פה היא לקחת מקרה חריג ובודד ולהפוך אותו ליומיומי, וכך, למשל, לדבר שוב ושוב על "מדינה שבה דוקרים נערות ושורפים תינוקות". ובכן, דקרו כאן נערה ושרפו כאן תינוק, וזה איום ונורא, אבל לא דוקרים כאן נערות ולא שורפים כאן תינוקות. זה לא עניין מילולי אלא עקרוני. ישי שליסל והטרוריסטים מכפר דומא אינם פניה של החברה הישראלית, הם שולי השוליים ההזויים והמוקעים שלה.
התקשורת אוהבת להלהיב את עצמה ואת צרכניה בתיאורים עסיסיים, אבל העובדות היבשות משעממות הרבה יותר: מאחורי המעשה של ישי שליסל אין שום "מנגנון הסתה" אלא בעיקר מחדל משטרתי טיפשי ומקומם. מאחורי הפיגוע בכפר דומא אין גדודי מחתרות ואין חמאס יהודי, יש כמה עשרות צעירים פורעים שהשב"כ צריך לשים עליהם את ידו.
2. המשוואה אינה סימטרית. הישראלים סופגים טרור במשך שנים ארוכות, ובכל זאת מגלים חוסן ויכולת עמידה ומנהלים מדינה דמוקרטית. אולי לכן הניסיון ליצור משוואה סימטרית בין שני הצדדים, כמו שעשה הנשיא ריבלין, הרגיז רבים השבוע. כי הם יודעים ש"יהודי פגע בערבי" זה "אדם נשך כלב". ריבלין לא רק אמר "בני עמי בחרו בטרור" אלא הפליג ותיאר מציאות שבה "להבות פשטו בארצנו" ותיאר גם "גל טרור" ו"מרחץ דמים, מסע שנאה והרג".
לפני עשרה חודשים הובאה למנוחות התינוקת חיה זיסל בראון, בת לעולים חדשים מארצות הברית, שנרצחה בפיגוע דריסה כשמשפחתה חזרה מהכותל (אגב, עוד באותו לילה נתלו ליד ביתו של המחבל תמונותיו כ"שאהיד גיבור" והוא זכה לשבחים מההנהגה הפלסטינית). ראובן ריבלין אמר אז בהלוויה העצובה את הדברים החד משמעיים הבאים, שמעניין אם היה חוזר עליהם גם היום: "אנו עומדים מול שונאים ומרצחים שידם שוחטת ללא אבחנה, ללא רחמים, עוללים ויונקים, אבות על בנים, ילדות וילדים.
עומדים מול רוצחים שאינם מבדילים בין חרדי לחופשי, בין מתנחל לאיש שמאל, בין יהודי בארץ לבין יהודי בגולה. רוצחים שאינם בוררים, בין ספרדי לאשכנזי, בין יהודי חסידי ליהודי ליטאי. האמירה שלנו צריכה להיות ברורה: לא יהיה שום כוח שירחיק אותנו מירושלים ומארץ ישראל. איננו יודעים חשבונות שמיים, אבל אנחנו יודעים שההסתה הגוברת והולכת ברחוב הערבי וברחבי ירושלים, הסתה הזוכה לגיבוי מצד ההנהגה בעולם הערבי, יכולה להמיט אסון".
3. הפנים היפות של הארץ. אחד משיריו היפים של אריאל הורוביץ הוא "רקפות בין הסלעים". השיר נכתב במבצע "עופרת יצוקה", והוא מתאר את כל הישראלים היפים שנחשפים רק בעת משבר: "לא תאמין איך הם מופיעים, כמו רקפות בין הסלעים". הרקפות האלה נחשפו שוב, לפני שנה בדיוק, בקיץ של "צוק איתן". רבבות רבבות פתחו את ביתם וליבם וכיסם, התנדבו בבתי חולים ובמוקדי סיוע בדרום, הגיעו להלוויות של חיילים בודדים ועוד. במובן מסוים, גם בקיץ הזה האירועים הקשים גורמים לפנים היפות של הארץ להתגלות. בימים האחרונים האירועים הקשים הובילו לאינספור יוזמות של שיח ופיוס ותפילה ולימוד וקירוב לבבות. זה נראה כאילו כל החילונים, הדתיים והחרדיים נזעקו יחד כדי להתנער.
אם בשנה שעברה הכרנו פתאום, על רקע טרגדיה, את ההורים המרשימים של אייל, גיל-עד ונפתלי, השבוע הכרנו, בנסיבות מצערות, את המשפחה הירושלמית האיכותית של שירה. מי אמר שלא אלה הם הישראלים?
4. חשיבות ההלכה. זה נשמע מוזר לומר זאת, אחרי שבוע של דיבור על סובלנות, אבל לא רק חינוך לסובלנות נדרש כאן אלא חינוך לשמירת הלכה. כאלפיים שנה הנחתה ההלכה את כל העם היהודי, לכל גווניו ופלגיו ועדותיו, בכל נושא. משמירת השבת, דרך חיי המסחר ועד לכשרות המזון ולחיי המשפחה. במאתיים השנים האחרונות זה השתנה. לא פופולארי לדבר על ההלכה כגורם אחראי ומרסן, אבל בעצם, מקרי האלימות האחרונים בוצעו על ידי יהודים שאינם מחויבים להלכה, שהחליטו שהם יודעים יותר טוב מה צריך לעשות, שאף רב או ספר לא יציב להם גבולות. מדי פעם אני לוקחת בכוונה נערי גבעות כטרמפיסטים ברכב, כדי לדבר איתם. אפשר בהחלט לאבחן אצל חלקם רגשות לאומניים והתלהבות נעורים, שהם מסעירים הרבה יותר מציות להלכה המקובלת והנצחית שלנו.
5. תורת חיים. פרשת השבוע, פרשת "עקב", מתארת את המשך הנאום של משה רבנו, שמתפרש לכל אורך ספר דברים. לא קשה לחבר בין תכניו של הספר לבין מהדורות החדשות. הנה קטע קצר ממה שאמר בשבת האחרונה לקהל בבית הכנסת הרב אילעאי עופרן, הרב של הקיבוץ הדתי יבנה: "הפסוק הכי חשוב בתורה מופיע בספר שאנחנו קוראים, ספר דברים: 'היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי'. המאבק הגדול ביותר שלנו אינו בין ישראל לאומות העולם, ולא בין מאמינים לכופרים, וגם לא בין מקבלי עול לפורקיו - אלא בין מי שאלוהיו הוא אלוהי המוות לבין מי שמאמין באלוהי החיים.
מתן תורה נכשל, עם ישראל השתחווה לעגל ולא קיבל את לוחות הברית. אך המסר של מעמד הר סיני, החידוש העצום וחסר התקדים, הוא שהמפגש עם האלוקים אינו מפגש עם המוות אלא עם החיים. עם ישראל חשש ואמר אז 'אל ידבר עמנו אלוקים פן נמות' אך הקדוש ברוך הוא לימדנו ש'אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' ושהתורה באה 'לחיותנו כהיום הזה'.
"עשרות פעמים חוזרת המילה 'אש' כתיאור להתגלות של הקדוש ברוך הוא. כמה נפשות מעוותות סבורות שזו האש השורפת והמכלה, ואין הן מבינות כלל כי זו האש המחממת והמאירה. עיקרי אמונתנו הם: 'וחי בהם', 'מצווה', 'טוב', 'תמימות' ו'יושר'. עובדיו של אל המוות מתמקדים במתועב ובמשוקץ, ואנחנו עוסקים בטוב ובישר. מוקד אמונתם שלהם הוא ביעור ה'טומאה', בעוד אנו עסוקים בהוספת קדושה".