תסמונת הילד המוכה
תסמונת הילד המוכה

הרצוג ביקר במוקטעה וחזר משם שופע מחמאות לאבו־מאזן, שאורז מזוודות לקראת ביקור בטהרן ופתיחת נציגות איראנית ברמאללה.

באופטימיות כובשת הוא גם מבטיח שהפלסטינים מוכנים ל"צעדים מקוריים בנושאי הליבה". האם מחכה לנו ויתור היסטורי על “זכות השיבה”? ואולי מחמוד עבאס מפרגן לישראל גבול ביטחון בבקעה, למנוע את הגעת דאעש או משמרות המהפכה לכביש 6?

בוז'י מצא "הזדמנות אזורית נדירה", "היסטורית", בנכונותן של סעודיה ומדינות סוניות מאוימות אחרות להישען על כוחה הצבאי של ישראל להצילן מדאעש ומאיראן.

במשל של ר' יהושע, האריה מרשה לחסידה להכניס את מקורה ללועו כדי להוציא משם עצם חונקת. צאתה ממנו בשלום הוא שכרה. והנה, במקום שבשעת צרתם הם ישלמו לנו – למשל, בוויתור על היוזמה הסעודית (חלוקת ירושלים, גבולות 67', פליטים) – אצל הרצוג החסידה היא זו שמשלמת תמורת חילוץ העצם.

האופטימיות של הרצוג מזכירה את גיבור ספרו הקלאסי של וולטר "קנדיד או האופטימיות" (1759), שעובר חוויות אימים של אסונות ורוע אנושי: רעידת אדמה בליסבון הקוטלת עשרות אלפים, חטיפת אשת חלומותיו ואינוסה שוב ושוב, מחלת הסיפיליס, זוועות האינקוויזיציה, ניצול מטביעה שמטביע את מצילו – ובכל אלה הוא רואה "את הטוב שבכל העולמות האפשריים".

ברוח של אופטימיות אבסורדית כזאת, הרצוג "מאמין ששני המנהיגים ייכנסו לחדר ויסתכלו אחד לשני בעיניים ויגיעו להסכם". הם צריכים רק "לחתור באומץ", לעשות "מהלכים אמיצים", "לא לחשוש, לא לפחד, להעז". איך זה מתיישב עם כינויו של נתניהו "פושע" רק משום שחייל הרג את מי שתקף אותו בסכין? עם הערצת מחבלים וחלוקת פרסים לטרוריסטים מרצחים? עם מכחיש השואה עבאס עצמו, המפעיל נגדנו את מכונת ההסתה וההחרמה הגדולה ביותר מאז ימי גבלס? ומה ההסבר לכך שאין חתימה אחת, התחייבות אחת, שהפלסטינים לא הפרו במצח נחושה? רק אופטימיסט "קנדידי" עוצם עיניים, ותמורת עוד חתימה כזו מוכן למסור להם את הרי השומרון השולטים מעמק בית שאן ועד גוש דן.

תמימות? קנדיד אינו נאיבי, וגם הרצוג רחוק מכך. קנדיד נפל בשבי והופנט על ידי פילוסופיה שעיוותה את ראייתו ושיבשה את מחשבתו. קיבעון אידיאולוגי כזה אינו מושפע מהמציאות. מול קונספציית השלום אין חשיבות לעובדות.

הסבר מדעי לדיבוק האובדני הזה נותן פרופ' קנת לוין, היסטוריון ופסיכיאטר, בספרו "סינדרום אוסלו". לפי לוין, פועל כאן "תסביך הילד המוכה", המאשים את עצמו לשווא שהתנהגותו הרעה היא הגורם לסבלו ושוגה באשליה שהתנהגות טובה מצידו תשנה משהו. הוא חייב להאמין שאם רק יעשה כך או אחרת, מצבו ישתפר. הוא אינו יכול להשלים עם מציאות שבה סבלו שרירותי לחלוטין.

בדומה לכך מסרבים אצלנו להשלים עם המציאות שהדחייה הערבית, ועימה המצור, היא עובדה נתונה וקבועה, כל עוד נרצה לקיים כאן מדינה. נגד עובדת החיים הזאת זועקת סיסמת הייאוש הבלתי רציונלית "הלנצח תאכל חרב?" למען בריאותו הנפשית נחוצה לו, לזה הנתון במצור, האשליה שאם ייסוג מכאן ומשם תיפסק האיבה ויוסר המצור. האם אפשר לפקוח את עיניו של הילד המוכה?

מתוך העיתון "ידיעות אחרונות"