עובדי "השידור הציבורי" משתמשים במיקרופונים הציבוריים שברשותם כדי לנהל את מאבקם על מקום עבודתם, ומתפלאים שהציבור אדיש בדרך כלל למאבקם.
הם מקוננים על כך ש"אלף איש הולכים הביתה", ושהציבור אינו מרים את קולו למענם. הם שוכחים ככל הנראה היכן היו עובדי "השידור הציבורי" לפני עשר שנים, כאשר עשרת אלפים איש גורשו מבתיהם לקול מצהלותיהם של הכתבים והמגישים ב"שידור הציבורי", שהתייצבו כעדר אחיד וחדגוני לצדו של יקירם האתרוג והצדיקו את הגירוש הגזעני. הם דמו לאותם קיבוצניקים מאזור "עוטף עזה" אשר שמחו לאיד לנוכח האוטובוסים של המגורשים, ובכך גזרו את דינם שלהם להפוך מ"עוטף עזה" לחוטף עזה.
תקשורת מבקרת וחוקרת ואחראית?
הם מנסים לשכנע שתקשורת מבקרת וחוקרת ואחראית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. נכון, אבל אם כך, מדוע הביקורת של "השידור הציבורי" על הממשלה, על כל ממשלה, היא תמיד משמאל בלבד? מדוע התקשורת המבקרת אינה מבקרת את הממשלה גם מימין? מדוע התקשורת החוקרת אינה חוקרת גם מקרי רצח שאותם כביכול לא חשוב שאור השמש יחטא? מדוע התקשורת האחראית אינה מפנימה שדמוקרטיה היא החופש להביע גם דעות אישיות אחרות ולא רק את דעותיו של העדר? מדוע התקשורת הקרנפית חגגה כאשר נסתם פיו של ערוץ שבע?
למשל: מדוע אין ב"שידור הציבורי" כתבים ומגישים המותחים ביקורת על "תהליך השלום" שפשט את הרגל כצפוי מראש ומלכתחילה; על "חזון" שתי המדינות שאינו חזון ואינו פתרון ושחובה לחפש לו תחליף; על תוואי גדר "הביטחון" שנקבע משיקולים פוליטיים ולא ביטחוניים; על השחיתות ועל קשרי הון-תקשורת-שלטון הכרוכים בכל הנ"ל; על ההקפאה הגזענית רק של בנייה ליהודים; על יוקר הדיור המחמיר כתוצאה מהקפאה בלתי כלכלית זו; על החמצת ההזדמנות להשתמש במאגרי הגז שהתגלו סמוך לחופי ישראל לטובת החברה והמשק בישראל?
דעות אישיות ידועות, אחידות וחד-צדדיות
רצועות השידור ב"קול ישראל" (ובמקביל גם בגלי צה"ל) נתונות בידי אנשים שדעותיהם האישיות בכל העניינים הנ"ל ידועות, אחידות וחד-צדדיות, ולעולם אינן מצדדות בממשלה בכלל, ובממשלת "ימין" בפרט. כך בין 6 ל- 8 בבוקר, בין 8 ל- 10 בבוקר, בין 10 ל- 12 לפני הצהריים, בין 12 ל- 14 בצהריים, וכן הלאה. כך בפרשנות המשפטית המתלווה לתוכניות אלה, תמיד מן הכיוון השמאלני, ללא גיוון וללא איזון. כך ביומן הדגל של הערוץ הראשון בערבי שבת, שם מככב בקביעות נציג בכיר של ביטאון השמאל הקיצוני ושוטח שוב ושוב את משנתו בעניין שקר "הכיבוש", ללא גיוון וללא איזון. מצב זה נמשך שנים על גבי שנים.
כל הנ"ל אינם מחמיצים הזדמנות לבקר ולעקוץ את העיתון "ישראל היום" על תמיכתו בראש הממשלה נתניהו, בשעה שהעוינות שלהם לראש הממשלה גדולה בהרבה מתמיכת העיתון בו. אבל, האם יש כתב או מגיש ב"שידור הציבורי" שיעז להביע אהדה לראש הממשלה, או לחילופין, ביקורת עליו מימין, על כך שאינו בונה מספיק ביהודה ובשומרון?
כך למשל, בשנות התשעים השתמשה הפוליטיקאית אז והיום שלי יחימוביץ במיקרופון של "השידור הציבורי" בין 10 ל- 12 לפני הצהריים, יחד עם הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, כדי לקדם את דעתן הפוליטית הפרטית בעניין הוצאת צה"ל מלבנון. כך למשל, התגייסה התקשורת "הממלכתית" למען המחאה "החברתית" של קיץ 2011, שלא היתה אלא מחאה פוליטית, שכל תכליתה היתה להפיל שלטון נבחר באמצעות הרחוב. התוצאה של אותה התגייסות היתה כניסתם של עסקנים בינוניים מינוס לכנסת, בבחינת "סתיו שפיר לכנסת".
היום אנו עדים לתופעה דומה, בין 8 ל- 10 בבוקר. קרן נויבך, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שנאת נתניהו, משתמשת במיקרופון של "השידור הציבורי" כדי להילחם במתווה הגז. תחת דגל "חברתי" כביכול מובילה הגברת נויבך (ו"חברתיים" אחרים מן הזן הדמגוגי) מאבק חד-צדדי נגד שימוש מועיל באוצר מבורך שהתגלה במימי ישראל ואשר יכול להביא תועלת רבה לחברה ולמשק בישראל. מה כל זה לעומת שנאת נתניהו? על הדרך נראה תהליך שעלול להתגלות בעתיד כ"אורלי בר-לב לכנסת", בסיועו האדיב של המיקרופון של "השידור הציבורי".
המונחים והעברית
חד-צדדיותו של "השידור הציבורי" מתבטאת גם במונחים שבהם הוא משתמש. כך למשל, המונח "פשע שנאה" מיועד ליהודים בלבד. מעשים חמורים בהרבה ותכופים בהרבה של ערבים אינם אלא הפרות סדר, מהומות וכו', ומקום התרחשותם הוא במקום חסר-שם כביכול, ב"שטחים" או ב"גדה".
ייאמר לזכותה של אפרת וייס, הקרויה ב"קול ישראל" כתבתנו ב"שטחים", שבדרך כלל היא עצמה מקפידה לדווח על מקום התרחשות האירועים - ביהודה, בשומרון, בבנימין, או בבקעת הירדן - אבל המגישים ב"שידור הציבורי" חוזרים לסורם, "שטחים", כאילו אין שמות לאזורים החשובים בלב הארץ. ואגב, אדם יכול לגור ביהודה או בשומרון, אך לא בשניהם, כשם שאין אדם גר בו-זמנית בנגב ובגליל ..... . מה קשה כל כך לדייק ולומר באיזה אזור מדובר, כדי לתת לציבור מידע מדויק? ובמסגרת זו ככל הנראה נמנע "קול ישראל" במשך שנים מלשדר את השיר ב-הא הידיעה של חג השבועות, "סלינו כל כתפינו", כי בו מדובר על הבאת ביכורים מיהודה ומהשומרון, רחמנא ליצלן.
ערוותו של "השירות הציבורי" העברי מתבטאת גם בריבוי הלעז בו. אצל קרן נויבך הנ"ל יש "טייקונים" ו"אוליגרכים", אבל אין אילי-הון; מגישה בכירה ודעתנית חוזרת שוב ושוב על "אנדר סטייטמנט", אם כי מן הסתם היא מכירה את המונח העברי לשון המעטה; הכתבים מדווחים משום-מה על יחסים "בי-לטרליים" אך לא דו-צדדיים; רבים מהם "סקפטיים", אבל חלילה לא ספקנים; אחרים מדברים על "אפקטיביות" במקום על יעילות; כולם זנחו את המלה גירסה לטובת "ורסיה"; ועוד ועוד. וכן, כולם מנציחים את המונח הערבי "אינתיפאדה", רק כדי להימנע מהמונח המקביל בעברית, מלחמת אוסלו. "שידור ציבורי" עברי?
הלוח העברי
וגם הלוח העברי מתעוות ב"קול ישראל". לדוגמא: שבועיים לפני ראש השנה, סוף השנה ותחילתה של השנה החדשה, מדווח הרדיו "הממלכתי" על כך שכהונתו של היועץ המשפטי לממשלה תסתיים בסוף השנה. אבל, שמחתם של המאזינים קצרת-מועד. העורך התכוון שמר ויינשטיין יסיים את תפקידו בסוף 2015 ולא בסוף תשע"ה. ובעוד כחודש מן הסתם ידווחו לנו שמספר הקורבנות בדרכים מתחילת השנה הוא 250 (נניח), בשעה שהשנה החדשה זה עתה התחילה ..... . מה קשה כל כך לדייק ולומר באיזו שנה מדובר?