1.
"קיבוץ מזרע קיים 93 שנים, ומעולם לא ביקר כאן הרב הראשי. ברוך בואך!", מקבל המנחה את פניו של הרב דוד לאו. הטקס מתקיים במוזיאון "מזרע הקטנה". ברקע, על כל הקירות, תמונות בשחור-לבן של חלוצים שעולים על הקרקע. האבות שלהם אולי נראו כמו הרב לאו, אבל הם עזבו אותם באירופה ועלו ארצה, ליצור משהו אחר. ועכשיו הרב הראשי כאן, ערב ראש השנה, אצלם בבית. "קיבוץ מזרע מוכר באופיו החילוני", ממשיך המנחה. "אנחנו לא מורגלים בביקורים כאלה, אבל מברכים על היוזמה להגיע לכאן, ורואים בכך מחווה של הערכה שלך ל-93 שנות התיישבות".
הם מתחילים לנהל שיחה פתוחה. "אמרו לי שיש כאן מפעל שלא מתאים לי, כרב", רומז הרב למפעל האוכל הלא כשר המפורסם. "אני אומר: גם לכם הוא לא מתאים, כי לי ולכם ניתנה אותה תורה. אבל באתי כדי להכיר, לדבר. דין מזרע כדין ירושלים".
בסיום השיחה, אחרי שכולם מסכימים על הצורך לקרב בין המגזרים, אומר לרב אחד הקיבוצניקים: "אם הייתי אדם מאמין הייתי אומר אמן, אבל אני לא מאמין, אז אני לא אומר אמן. אני רק מקווה שיהיה לנו את הכוח לעשות את זה".
2.
היומן של הרב הראשי כבר היה מלא. ביקורים בבתי ספר, מפעלים, ישיבות, בתי כנסת ועוד. חודש אלול הוא הפריים טיים של הרבנים. אבל הרב שלמה רענן, ראש ארגון "איילת השחר", התעקש לקיים את הביקור הזה. הארגון שלו אחראי למהפכה יהודית שקטה בקיבוצים ובמושבים, והוא רצה שהרב יגיע גם לשם, דווקא למקומות שבהם לא מחפשים רבנים בחודש אלול. השבוע העבירו לי תיעוד מרתק של המסע הזה, שיהפוך בקרוב לסרט על יחסי הקיבוצים והיהדות.
הרב רענן רצה לקרוא למסע הזה "מסע המושבות", אבל אז החליט שהתואר גרנדיוזי מדיי. מסע המושבות ההיסטורי היה יוזמה של הרב הראשי הראשון, הרב קוק, שיצא בצעד מהפכני אל בני העלייה השנייה, וניסה לטוות קשרים בין היישוב החדש לישן. הרב לאו אינו הרב קוק, והקיבוצניקים של היום אינם החלוצים של אז, וגם העוינות, מתברר, כבר לא מה שהייתה פעם. הבוז התחלף בסקרנות. הזעם הקיבוצניקי על הגלותיות הפך אצל חלקם לרצון להפוך את היהדות לחלק מהזהות.
לפני כ-80 שנה הרב קוק התקבל כאן בחשדנות רבה. במושבה בלפוריה, למשל, קרא לעברו אחד החלוצים החילונים: "חבל לך על עבודתך ועל דיבוריך, פה לא תשפיע כלום". הרב קוק ענה: "מי אמר שבאנו להשפיע? אנחנו רוצים להיות מושפעים. מושפעים ממסירות הנפש".
השבוע, באותם יישובים, הנכדים והנינים של המייסדים קיבלו את הרב הראשי בגישה אחרת לגמרי. כך בקריית טבעון, בקיבוץ יפעת, במושב נופית ועוד. ביישוב הקהילתי תמרת הגיע הרב לבית הכנסת החדש, על שמו של גלעד שטוקלמן שנפל במלחמת לבנון השנייה. רחל, אימא של גלעד, סיפרה שתמיד היו לגלעד סידור וכיפה ליד המיטה. אחד הנוכחים הסביר מדוע נפתח בית הכנסת: "אנחנו רוצים שהילדים ידעו מה זה 'שמע ישראל' וקידוש. זה לא תפקידנו אלא תפקיד מערכת החינוך, אבל אם זה לא קורה, אנחנו צריכים לדאוג לכך. זה בית כנסת שבו קוראים בתנ"ך – ורואים דרך החלון את הכול. פה בעמק יזרעאל פעל אליהו הנביא, פה ישבה דבורה הנביאה בהר תבור".
הרב לאו, בתורו, הפתיע: "אני חילוני. כן, באמת. חילוני על פי ההלכה זה מי שאין בו קדושת כהן. אני לא כהן, אז אני בעצם חילוני... אני אומר זאת כדי להסביר שאני לא אוהב את ההגדרות האלה. גם המילה 'דת' היא לא מילה יהודית. בואו נסכם שכולנו רוצים לשמור על המסורת שלנו".
אריה ברוש היה עוזרו האישי של יצחק רבין בשנות ה-90. הוא חניך השומר הצעיר, דור שביעי בארץ, תושב המושב מולדת, והיום הוא אחד הגבאים של בית הכנסת החדש במושב. "לפני הרבה שנים חזרתי ממסע לפולין עם תחושה שאני לא יכול לנתק את הקשר עם התפילין. זה קשר נצחי. יצרתי קשר עם חסידי בעלז, שהיו אז מיודדים עם רבין, והם הביאו לי זוג תפילין שאני מניח כל בוקר.
אני מאמין במה שאמר מרטין בובר: לכל אדם יש שיח עם אלוקים. כשהייתי העוזר של רבין האדמו"ר מבעלז היה שולח לו יין ומצה שמורה בערב פסח. החסידים שהגיעו לתת לו את החבילה הזו במשרד הביטחון באו לכמה דקות, ונשארו לשיחה עמוקה של שעה ורבע עם רבין. בכל אחד מאיתנו חבויים שורשים יהודיים. צריך רק לזכור מהי היהדות האמיתית. תג מחיר זו לא יהדות. אני גאה להיות היום חלק מקהילה שיש בה קבלת שבת ושקוראים בה בספר התורה".
3.
התחנה הבאה היא בית השיטה. בקהל יושבים חברים גם מעין חרוד, תל יוסף, רמת צבי וגבע. חבר הקיבוץ משה פלד, חבר כנסת לשעבר, מספר לרב שבבית הכנסת שנחנך לפני שש שנים יש תפילה בכל שבת, וביום כיפור – מגיעים 200 מתפללים, ואין מקום גם בעמידה. "הממסד הדתי חייב להבין את הרוח שלנו," הוא אומר, "אנחנו רוצים יהדות אבל לא במלחמות ובמהומות אלא רק מתוך אהבה".
"את הקיטורים על הרבנות הראשית אני מכיר יותר טוב מכם", עונה הרב. "חלק מהתלונות נכונות, אבל כל אדם צריך לקחת אחריות. אם אתה מתרפק על הסבא שלך שלקח אותך לתפילה, אל תקטר על הרבנים, פשוט תיקח את הבן שלך לתפילה, כדי שגם לו יהיה סבא להתרפק עליו".
ואז נכנס לאולם הכנסים הקיבוצי חנוך אלבלק. בן 80, כפוף, נעזר בהליכון. בצעירותו ביצע אלבלק, חבר להקת ה"גבעטרון", את השיר "ונתנה תוקף", בלחן הידוע של יאיר רוזנבלום. רוזנבלום החליט להנציח את 11 בני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, והלחין לזכרם חלק מתוך מחזור התפילה, שכולל את המילים המצמררות "מי יחיה ומי ימות". הלחן המיוחד כבש רבים, בארץ ובעולם, והוא מושר באינספור בתי כנסת. הנוכחים מבקשים מאלבלק לזמזם לפחות שורה אחת מהשיר. "ונתנה תוקף קדושת היום", הוא מתחיל בקול חלוש, ולאט לאט, משורה לשורה, מתעצם. "ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירים את רוע הגזירה", שר אלבלק, ומקהלה ספונטנית של קיבוצניקים ורבנים מלווה אותו.