1. לא דיברו השבוע מספיק על:
· התגובה המרשימה של הציבור הישראלי. כמו ב"צוק איתן", אין פה חזית מלחמה ממוקדת. העורף כולו נמצא במתח מתמיד. שיא של דריכות מעפולה דרך רעננה, מירושלים ועד גן שמואל. האזרחים לא רק מפגינים איפוק, אלא גם אקטיביות. כמעט בכל ניסיון פיגוע, אנשים בשטח התעשתו באופן מיידי וחיסלו את המחבלים בקור רוח. זה שיקול דעת וחוסן ראוי לציון. למרות שהיו גם צעקות גזעניות ומכות, בגדול ניתן לקבוע כי ישראלים תחת בהלה ואיום על חייהם לא מבצעים לינץ' במחבלים ולא יוצאים לפיגועי נקם. בני עמנו בחרו שלא לרדת לרמה של אויביהם.
· זוהי אינתיפאדת הווטסאפ הראשונה. אי אפשר לדמיין מה היה קורה בפיגועי אוסלו, או בזמן ההתנתקות, לו היו אז בעולם רשתות חברתיות. הכלים החדשים האלה מאפשרים כמה תופעות במקביל: תחושת חיבור וערבות הדדית ("כולם קוראים עכשיו תהילים!", "כולם באים לנחם אבלים!"), תחושת הווי והומור משותף (הקאלטים על המצב ממלאים את התפקיד של "זהו זה" במלחמת המפרץ) וגם זריעת היסטריה לשווא על ידי הודעות מזויפות. גם הקללה וגם הברכה שבטכנולוגיה התעצמו: אפשר מצד אחד להרגיע את כולם בקבוצה המשפחתית ("בדקתי. אף אחד לא ברחוב אחוזה ברעננה!") ומצד שני להביא לחוסר שקט ולבהלה תמידית.
· וישנו גם הסנאף. התיעודים המוחשיים, לפעמים מכמה זוויות, של הרוע האנושי משתולל. לפני כארבע שנים נרצחו בפיגוע באיתמר אודי ורותי פוגל ושלושה מילדיהם. ראיינתי אז את אביה של רותי, הרב יהודה בן ישי, ששמע שמשרד ראש הממשלה מפיץ בחו"ל, לצורכי הסברה, תמונות קשות מזירת הפיגוע. הוא ביקש להפסיק זאת. "אנחנו לא צריכים להוכיח שהמחבלים הם אכזריים, ופרסום כזה לא מכבד את זכרם של יקירינו", אמר. זה היה קצת לפני עידן הווטסאפ. בעידן של היום ייתכן שתמונות הזוועה היו עוברות בין כל תושבי המדינה, בלי לבקש רשות מהמשפחה. גם השיחות הטלפוניות מהשטח, למד"א או למשטרה, לא אמורות להיות משודרות כך. למה דוברי הארגון משמיעים אנשים מבוהלים ברגעי הלחץ הראשוניים? האם המוקלטים הסכימו לכך? איזה מידע זה מוסיף, חוץ מיחסי ציבור?
· לנתניהו יש מנדט לשנות את המציאות. לא לתת "עוד מאותו דבר". דיברתי השבוע עם אדם שהיה בכיר בלשכת אריאל שרון, האיש שגם יצא ל"חומת מגן" וגם יצא לנסיגה חד צדדית מעזה. "במצב חירום אפשר לשנות את כללי המשחק", הוא אמר. "נתניהו יכול לעשות הכול: מסיפוח שטחים ביהודה ושומרון ותנופת בנייה משמעותית, ועד להכרזה על יוזמות מדיניות. צריך לחשוב מחוץ לקופסה".
· זה לא בגלל רק בגלל הר הבית. זה לא רק בגלל ההסתה בתקשורת הערבית. זה לא רק בגלל שאין אופק מדיני. זה לא רק בגלל אבטלה ושיעמום. כל ההסברים האלה אולי נכונים חלקית, אבל למה אין לנו אומץ לומר לעצמנו שאנחנו מתמודדים מול רשע? שיש אנשים שחורבן והרס ואלימות הם אידיאל עבורם? לא, לא כולם, אבל ודאי שלא מיעוט, לא כאן ולא במרחב המוסלמי כולו.
לא צריך להתבייש לומר שאנחנו הטובים והם הרעים. המאבק הזה ברוע אינו חדש. מהדורות החדשות הרי ממש משתלבות בפרשה, פרשת "נוח": "ותישחת הארץ לפני האלוקים, ותימלא הארץ חמס". לא חמאס נאמר שם אלא חמס, אבל זה לא רק משחק מילים. התורה מתארת מציאות של שחיתות, אלימות, זריעת בהלה בכל מקום, יחס לא מוסרי כלפי הרכוש וכלפי הנפש. ואז, כשנדמה שאי אפשר יותר, מגיע המבול ומחריב את המציאות הזו. ואחריו – יונה עם עלה של זית, שהפכה מאז סמל לתקווה ולשלום, וקשת בענן. הקשת מעידה על כך שלא יהיה יותר מבול. מאז - זו אחריות שלנו. אולי ראוי הטרור שיבוא המבול וישטוף אותו, אבל החובה לבער את החושך ולגרום לטוב לנצח, מוטלת מאז על בני האדם.
2. יום שלישי, 11 בבוקר, "סינמה סיטי", ירושלים, פחות משעה אחרי הפיגועים בשכונות גאולה וארמון הנציב. בכיסאות האדומים המרופדים יושבות נשים ועליהן תינוקות בני יומם. זה מראה לא שגרתי בקולנוע, אבל הבוקר, באירוע השקת "מרכז אימהות ירושלמיות", הכללים שונים. מותר לתינוקות לבכות, מותר לאימהות להאכיל. על הבמה ד"ר תמר אלמוג, חוקרת של דור ה-Y, דור ילידי שנות ה-80. היא מונה אחד לאחד את המאפיינים שלהם, והאימהות בקהל מהנהנות בהסכמה או מסמיקות במבוכה. "ההורות בדור שלכם הופכת לפולחן. אנחנו רואים הרבה מחוות מוחצנות ומוגזמות של חיבה כלפי הילדים. 'חיים של אימא', 'נסיך שלי'. ימי ההולדת של הילדים, גם בגיל חצי שנה, הופכים לאירוע דרמטי. דור ה-Y מתקשה מאוד לקבל החלטות. ההורות מבלבלת אתכם. יש היום אפילו יועצת למנשאי תינוקות שבאה הביתה למדידות. בנוסף, אתם מעבירים לילדים תחושה של חרדה כי אתם לא נותנים להם להתנסות. כל הזמן מגוננים עליהם, שמא הם ייפלו, שמא הם ייכשלו. זה מקשה על הילד לפתח עצמאות".
בצד השני של העיר, ילד בן 13 יצא יום קודם לכן לפיגוע דקירה. אבל כאן ממשיכה ד"ר אלמוג לתאר את ילדות הישראלית העכשווית: "אתם דור שמשתעמם מהר", היא אומרת לאימהות, "יש חוסר שקט מתמיד, חיפוש אחרי גירויים. אני רואה שאפילו בבריכה אנשים שוחים עם אוזניות. אני לא מבינה את זה, זו השעה היחידה בשבוע שבה הראש במים בשקט מוחלט. אתם יודעים אילו רעיונות נפלאים מגיעים אז? אתם יודעים כמה זה חשוב שילד יידע להשתעמם? שהוא יבין שאין לו תעסוקה בכל רגע? אתם דור שכל הזמן מחובר ולכן כל הזמן בודק מה חדש. אתם לא יודעים להיות רגע אחד עם עצמכם.
"הורות אמיתית היא האלטרנטיבה לכל מה שתיארנו. יש בה סדר יום, יש בה רוטינה, יש בה מסגרת. בנוסף, זהו דור שכולם בו חברים. אין היררכיה וסמכות, וילד הרי צריך לפעמים שמישהו יקבל החלטות עבורו. ההורות שלכם פסיבית, בלי יכולת לשים גבולות. אני שומעת שיחות של הורים עם ילדים ומשתגעת: אימא שמסבירה לילד בין שנתיים את ההחלטות שלה: 'אתה מבין, חמודי? נכון שאתה מבין אותי?'. שמעתי אבא שאומר: 'עומריקו, אל תשב על הרצפה. זה מלוכלך. עומריקו, אבא מבקש. אבא מבקש יפה'. למה לנסות להיות חברים של הילדים? ומצד שני, יש בכם גם דברים חיוביים. אתם יודעים לתבוע איזון בין עבודה למשפחה. אתם דור שבו אפילו הגברים דורשים את זה, וזה נהדר. אתם באים למעסיקים וגם לעצמכם ואומרים: אנחנו רוצים פחות עבודה ויותר משפחה, קהילה, חברים וזוגיות. יותר מהדברים הטובים והפשוטים".
אני מסתכלת מסביב. כשישים צעירות מדור ה-Y שמעו בבוקר חדשות, ובכל זאת יצאו מהבית עם התינוק שרק נולד, לחשוב יחד איך הכי טוב ונכון לגדל אותו. הלוואי ששאלות של סמכות ומשמעת יהיה כל מה שידאיג אותן כאימהות.