1.
אני עובדת במערכות תקשורת חילוניות מאז גיל שש. כתבתי אז שיר ילדים ראשון לעיתון "צ'ופר", ומאז הפכתי בת בית במערכות עיתוני הילדים והנוער, ואחר כך גם באולפני הרדיו והטלוויזיה. אמנם לא בדסק "וואלה", אבל באינספור מקומות דומים שבהם נמצאים יחד אנשים צעירים ומוכשרים, מלאי דרייב, תאבי פרסום ורייטינג.
כשהתחלתי לשמור תורה ומצוות, הופתעתי כשחברות שלי – חילוניות למהדרין – קינאו בי על היכולת להעמיד מעתה קולגות במקומם. "למה רק אם את דוסית, את יכולה להודיע שחיבוק הוא לא דרך להגיד בוקר טוב?", שאלה אותי חברה על הסט של אחת מתכניות הנוער, שבה עבד איתנו מישהו שגבולות וכללים לא היו בדיוק הצד החזק שלו.
אם נהיה כנים, זה בדיוק מה שפרשת ינון מגל אמורה לעורר: דיון נוקב על הנורמות הנהוגות במקומות עבודה. האם האווירה במקום שבו אנשים מבלים לעתים יותר שעות מאשר בבית, מכבדת את כל הנוכחים? זה בכלל לא קשור ללשון החוק ולהגדרות הפליליות, אלא לשפה אחרת לגמרי שצריך לאמץ. שפה שבה אמירות או רמיזות בוטות הן מחוץ לתחום. שפה שבה לא חיים כל הזמן על הגבול, ואז מזדעזעים כאשר מישהו חוצה את הגבול.
לפני אלפי שנים קבעו חז"ל הלכות מדויקות בנושא הזה. "התרחק מן הכיעור", הם הורו לנו, והוסיפו: "אין אפוטרופוס לעריות" (כלומר, אף אחד לא מחוסן בתחום שבינו לבינה). הם ירדו לעומק נפשו של האדם, והבינו שחקירות ועונשים לא יעזרו, אלא רק גבולות וסייגים שירחיקו את האדם מהחטא.
גם בפרשת השבוע, פרשת "וישלח" אפשר לראות מגמה כזו. יעקב אבינו חוזר השבוע לישראל, ובדרך הוא מספר עד כמה הוא ירא מפני החטא. כלומר, גם אדם גדול כמו יעקב אבינו מתפלל שלא לחטוא, ומציב לנו פה מודל: לא להיות קולים מאצ'ואיסטים ובטוחים בעצמנו, אלא רגישים ומודעים למוגבלות האנושית שלנו.
ההלכה, וזה אולי מפתיע, לא נותנת הרבה אמון בבני האדם. היא מבקשת להקפיד על ריחוק, כדי להימנע אפילו מכניסה לאזורי סכנה. זה נראה קיצוני שגבר ואישה לא יהיו לבדם בחדר סגור? או שלא יהיה ביניהם כל מגע, גם לא ידידותי? ובכן, המציאות שנחשפה השבוע, ושנחשפת בכל פעם שמתפוצצת עוד פרשה כזו במשטרה או בצבא, היא קיצונית עוד יותר.
2.
שנים דמיינתי איך ייראה שחרורו של יונתן פולארד: הנחיתה המרגשת בנתב"ג, הנשיקה לאדמת ארץ ישראל, השיירה הממלכתית, ההמונים שיחכו לו בכניסה לשערי ירושלים, ואז ההגעה לתפילה חגיגית לכותל. מה שקיבלנו היה הכי רחוק מזה: שחרור באישון ליל, בלי מצלמות, בלי טקס, ולכאורה גם בלי רגש. במובן הזה, פרשת פולארד לימדה אותנו השבוע שיעור לא רע. האם אנחנו מסוגלים לחוות משהו, בלי לראות אותו? האם עצם הידיעה שהוא שוחרר מרגשת אותנו, או שבלי לחזות בחוויה הזו אנחנו כבר לא מסוגלים להתרגש? זה היה הפוך לחלוטין מגלעד שליט שחזר למצפה הילה.
פולארד שוחרר בלי כתבים שפרוסים באינספור עמדות, בלי צילומי תקריב של יציאתו לחופשי אחרי שלושים שנה, בלי ראיונות אישיים שלו, של רעייתו ושל כל המקורבים. כלום. כמה תמונות סטילס וקטע וידאו קצר, ובקשה לשמור על אנונימיות מקסימלית. את התמונה הראשונה של פולארד ורעייתו יחדיו הדפסנו בבית לפני שבת. הילדים התבוננו בה ארוכות, בולעים בעיניהם כל פרט קטן, מנסים לנחש מה הם אומרים ואיך הם מרגישים ומי בכלל מצלם אותם. במהלך השבת דמיינו לעצמנו איך נראית השבת הראשונה שלו כבן חורין, מהקידוש ועד ההבדלה.
בעידן כל כך מתועד ומתוקשר, תנאי השחרור האכזריים לא מקשים רק על פולארד, אלא גם עלינו. השבוע יכולנו לבדוק איך אנחנו מגיבים לדרמה אנושית שאינה דרמה תקשורתית.
3.
עכשיו לעובדות מרתקות שאיכשהו נעלמו מהדיון הציבורי שלנו. אולי כי הן קצת סותרות הנחות יסוד שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו על עצמנו. הנה, בכל אופן, הנתונים היבשים:
* תופעת "תג מחיר" נעלמה, כמעט לחלוטין. במערכת הביטחון חשים שכמה עשרות צווי הרחקה וכמה מעצרים מנהליים בודדים – פשוט עשו את העבודה. זו כמובן לא תעודת ביטוח, אבל במחלקה היהודית בשב"כ מסתכלים בסיפוק על החודשיים האחרונים. ומיותר לציין, כמובן, שהסיפור המרכזי צריך להיות גל הטרור הפלסטיני הבלתי נגמר ולא האלימות היהודית המזערית.
* תשעים וארבעה אחוזים מהמפגעים בגל הטרור האחרון נוטרלו. זה מספר מרשים שמעיד לא רק על דריכות כוחות הביטחון אלא גם על ערנות האזרחים. מבין כמאה מחבלים שתקפו בחודשים האחרונים ישראלים, כמעט מאה אחוזים מהם חוסלו או נפצעו ונלכדו מיידית. הנתונים האלה, שהוצגו השבוע לדרג המדיני על ידי מערכת הביטחון, מלמדים שמי שמנסה לפגוע בישראלים – נפגע מיידית בחזרה. אגב, מבין אלה שלא נתפסו במקום, רבים נלכדו לאחר מעשה, במעצרים ואפילו בשליפות מתוך בתי חולים פלסטיניים.
* ילודת הנשים הערביות בישראל הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות, והילודה בקרב נשים יהודיות בישראל עלתה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה בימים אלה נתונים מרתקים שמרוב פוליטיקלי קורקט, לא עסקו בהם כלל. הם גם סותרים את התחזיות החביבות עלינו, על השד הדמוגרפי. ובכן, הפריון של אישה ערבייה בארץ ירד מ-4.3 ילדים בתחילת שנות ה-2000, ל-3.17 ילדים כעת. הפריון של אישה יהודייה, במקביל, עלה מ-2.6 ילדים בשנת אלפיים ל-3.11 היום.
הרב חיים נבון, שצלל לתוך הנתונים, סיכם אותם כך: "הפלא הוא שישראל ניצבת בפסגת הילודה במדינות המפותחות, ושהיא גם המדינה היחידה שבאופן עקבי הילודה בה עולה זה זמן רב. אלה לא רק היולדות הדתיות, אלא גם החילוניות. חישבו על הנתון הבא: גם אם ניקח רק את האוכלוסייה החילונית בישראל, ונראה בה מדינה בפני עצמה, היא תהיה בצמרת הילודה במדינות המפותחות. וכל זה בזמן שהילודה באירופה וביפן רק פוחתת.
ילודה אינה רק סטטיסטיקה ולא רק תחרות דמוגרפית. ללדת ילדים זו קודם כל בחירה בחיים. בזמן שאירופה בחרה בהתאבדות דמוגרפית, בממדים חסרי תקדים בתולדות האנושות, בישראל מתרחש נס ילודה שבאמת אין לי שום דרך להסביר אותו. הישראלים מקטרים ומתלוננים ומוחים ונלחמים ורבים כמנהגם, ולצד זאת – בוחרים בחיים. זאת ההצהרה הכי אופטימית שיכולה להיות, עם הכי הרבה אמון בעתיד, שאליו אנחנו מביאים את הדור הבא. וזו הצהרה שאי אפשר לזייף. הישראלים מאמינים שעם ישראל חי, ויחיה".