ליל הסולם וליל המלאך, הם שני לילות, עליהם מספרת לנו התורה בחודש כסלו. אפשר לבחון את שני הלילות זה מול זה, ולמצוא קווים משותפים ומפרידים. אך העיקר הוא, שהראשון פותח את הגלות והשני מסיים אותה. יעקב יוצא לגלות ארוכה רצופת התמודדויות, המשיבה אותו הביתה חבול ופצוע. אך השיבה הביתה הייתה אחרי מאבק לילי ארוך עד עלות השחר, ונשאה שם חדש.
מאה שנים בקירוב חלפו בין הגעתו של עבד אברהם לחרן, עד שיעקב הגיע לאותו מקום. אך מה רב ההבדל. התורה מספרת באריכות מפורטת, כיצד נעשו לעבד ניסים על כל צעד ושעל. איך הוא הצליח ביום אחד לסיים את השידוך ולשוב הביתה. הסיפור שב ומתאר את התפילה, ובאיזה אופן נענה ה' לכל בקשותיו. אך מאה שנים מאוחר יותר, בלי ניסים ובלי תפילות, בלי בקשות ובלי עזרה, יעקב חווה באותן נסיבות, קשיים וערמומיות, בעיות ועימותים. שום דבר לא נעשה באופן שיגרתי פשוט, הכל מסובך מפותל ומעוקב.
היציאה של יעקב לגלות, היא יציאת העם היהודי לגלות. התורה מתארת את החיים המפותלים של יעקב בגלות, כמצביעה על העתיד. מאֵרַת הגלות אינה טבעית, הכל מתעקם ומסתבך. אך כפי שיעקב קיבל ברכה של ישרות, 'וקראת את שמו ישראל וישורון', כך גם קיבל העם את הברכה הישראלית עם שובו ארצה. המבדיל בין ישורון לישראל הוא, שהישר מקבל את ברכת ה'. ישרות אמיתית היא ישרות שיש לה חותמת אלוקית.
"ויקרא לו א-ל א-לוהי ישראל", דורשים חכמינו שהקב"ה קרא ליעקב א-ל (רש"י בראשית לג,כ). פשוטה של דרשה מלמד, שהקב"ה שיתף את שמו בתוך השם החדש של יעקב. ישר א-ל עניינו ישרות אלוקית המיישרת את העקמומיות. מה שהתעקם ביעקב התיישר בישראל. נטילת הברכה במידת הרמאות, ועימותים עם לבן ביעקוביות ובסטיה מן האמת, קבלו חותמת של ישרות מהמלאך ומהקב"ה.
הסולם המחבר ארציות ושמימיות הוא יעקב בעצמו. הוא יוצא לגלוּת כדי לגלוֹת את הנקודה המחברת בין שמים וארץ, בין גשמיות ורוחניות ובין תורה ועבודה. מלאך אחד ממלאכי הסולם יוצא למאבק נגדו, כדי להכניע ולהכריע אותו. נצחונו של יעקב על כוחות רוחניים ואלוקיים, המתנגדים להופעת שם ה' בעולם, מכריחה ומאלצת שם חדש. ליל הסולם של יציאה לגלות, מסתיים בליל המלאך של השיבה ממנה והתחברות אל הארץ.
ליל המאבק העיקש, הוא ליל המאבק באומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, י"ז כסלו תש"ח. יעקב מול שרו של עשיו, הוא העם היהודי מול אומות העולם. המאבק נגד כוחות של רשע ושקר ונגד צביעות וזיוף, הוא ליל ההחלטה על חלוקת הארץ לשני עמים במרכז האו"ם בניו יורק. לא בכדי קראו באותה שבת ברחבי העולם את פרשת וישלח. היה זה אות לזמנו ולדורות: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך".
השם החדש אינו מחליף את הישן, כי אם מצטרף אליו. הוא מבטא את חלקו השני של האישיות היעקובית, ואת הצד השני של העם היהודי. תפיסת העקב היא הקיום היהודי של פרנסה וכלכלה, מסחר ויחסים בינלאומיים. אך ישראל של ראש היא התורה והרוחניות, בית מקדש ומלכות. ליל המלאך במרכז האו"ם בניו יורק, הוא ההודאה של העמים על סיום הגלות והחיבור הישראלי אל הארץ.
זה התאריך המתאים, ליום ההוקרה הלאומי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", הוא מאבק בלתי פוסק של העם עִם מבקשי נפשו. סכינתיפאדה ברחובות, היא גלגול מודרני של אנטישמיות קשה בכל הדורות, נגד העם הצופה לציון. החיבור אל הארץ עם שובו של יעקב, מתואר בתורה באופן שעשיו מפנה את הארץ ללא תרעומת וללא כל ביקורת.
סופה של פרשת 'וישלח' מלמד איך מבין עשיו אחרי עשרים ושתיים שנות ניתוק של יעקב מהארץ, שהמקום הזה אינו שלו. הוא נוטל את נשיו ואת ילדיו ואת כל רכושו ופונה להר שעיר. הסיבה היא פשוטה וברורה: יעקב ניצח במאבק. המאבק עם המלאך על הברכות של יצחק, הסתיים בניצחון. עשיו מבין שברכת אברהם ניתנה ליעקב, ועליו לחפש את שמני הארץ וטל השמים במקום אחר.
העם השב לארצו אחרי גלות של אלפיים שנה, חווה את ליל האומות, פותח במלחמה לשחרור הארץ, נפצע ונחבל כיעקב בליל המלאך, אך יודע שהשמש זורחת לו ומרפא את פצעיו. הפצעים האלה חותכים וצורבים, לא רק את הגוף כי אם את הנשמה. התזכורות הרחוביות היומיומיות מלמדות שהפצעים לא הגלידו, הם עוד שותתים דם. אך הדם הזה הוא דם תמצית חיינו, שעליהם ניבא הנביא "ואומר לך בדמייך חיי".