ראש הרש"פ, מחמוד עבאס, נשא בבית לחם נאום רב- משמעות, שהתקשורת העוינת התעלמה ממנו כמעט לחלוטין, כנראה מפני שאינו תואם את דמיונות-השלום שלה. קשה לשמאל לעכל, למשל, את הקביעה הנחרצת של אבו-מאזן, שלא יוותר על 'גושי ההתיישבות'. את כולם יצטרכו היהודים לפנות עד המתנחל האחרון, כמו ברצועת עזה !
מחנה השלום מתקשה להשלים עם הבשורה הזאת, מפני שהיא שמה לאל את הסיסמא "שלום תמורת שטחים ". כי היכן הממשלה, היכן הצבא, שיוכלו לרוקן מקומות כמו מעלה אדומים, מודיעין עילית או אריאל מכל נפש חיה?
כל החישובים של חסידי הגירוש בנויים על סדר גודל של 100,000 מגורשים, וגם מנגיסה כזאת אפשר להיחנק (את עלות הגירוש הקודם מסכמים ב-15 מיליארד שקל. 100,000 מגורשים, פי עשר, יעלו 150 מיליארד שקל - כמעט 40 מיליארד דולר!) גירוש כל המתנחלים, כולל אלה מן הגושים, כ-450,000 במספר היום (שלא לדבר על 350,000 יהודי מזרח ירושלים) – זו משימה, שהשמאל יודע שהמדינה לא תוכל לעמוד בה ולשרוד. יוצא, שבנאומו – מחמוד עבאס נעל את הדלת בפני כל תכנית "שלום" שאפילו הקיצוני בשמאלנים יוכל לקבל.
עוד שוט שהשמאל אוהב להניף הוא האיום, שאבו-מאזן יפרק את הרשות הפלסטינית. במאמר ב"מקור ראשון" (8.1.16), תחת הכותרת "השקר של הימין", שלום ירושלמי מצייר לנו תמונת בלהות : "הרשות פשוט תקרוס על ישראל. המשמעות כל כך איומה, עד שראש הממשלה קיים לאחרונה דיוני קבינט שעסקו בחשש הזה ממש".
ובכן, תנוח דעתו של ירושלמי : עבאס בנאומו התחייב חגיגית שלא לפרק את הרשות, שלדבריו היא הישג עצום לעם הפלסטיני ולא יתנו לה ליפול. גם הבשורה הזאת, שלימין אולי לא תנעם, היא מרה לכל מי שמייחל לראות בעגלא ובזמן קריב את "חזון" שתי המדינות מתגשם, שכן המשך קיומה של הרשות הוא המשכו של הסטטוס קוו, שבעיני השמאל הוא בלתי נסבל.
פירוק הרשות הפלסטינית הוא לפי ירושלמי "מעמסה בלתי אפשרית" שתחתיה "ישראל אולי תתמוטט בעצמה". הוא אינו מסביר, כיצד ישראל של טרום-אוסלו, קטנה וחלשה ב-20 שנה, הסתדרה לא רע עם בעיות הניהול של יהודה ושומרון.
בפועל, לו הואילה רמאללה להתפרק, הממשל הצבאי (שלא בוטל ע"י הסכמי אוסלו) היה חוזר וישראל הייתה מציעה לתושבים אוטונומיה בהיקפים דומים למה שיש להם היום – ורק זאת , שלא ארגוני הטרור שייובאו מתוניס, אש"ף ופת"ח, היו מושלים באוטונומיה הזאת, כי אם גורמים מקומיים, שזו הייתה תלונתם כל הזמן.
כבר שכחנו, אבל הם זוכרים, שאת ארגוני הטרור האלה – אנחנו , ישראל של אוסלו, כפינו עליהם! ירושלמי שואל בבהלה : איך נדאג לאוצר, לחינוך , לתשתיות, לביטחון הפנימי, לעוני ולאבטלה שלהם? אל דאגה!
מהר מאד יימצאו לאדוני רמאללה הנוכחיים יורשים חפצים ונלהבים, ולהיפך – רצוי שנשאיר לעצמנו מרווח של זמן, כדי לנצל את הכלים של הממשל הצבאי לניקוי וחיטוי מערכת החינוך ממורים וחומרי לימוד נאצים ואנטישמים, לטיהור האוצר מגניבות ושחיתות ואשר לתשתיות – להקמת מערכות ניקוז, טיהור שפכים וכבישים ומעברים שיסירו את החנק הזדוני מצווארי היישובים היהודיים. ובנוגע לביטחון ולאבטלה – מי שומר היום על חיי עבאס וחבר מרעיו ומי נותן פרנסה לעשרות אלפי המובטלים שם, אם לא ישראל?
הרי לכם פרדוקס: השמאל הכביכול ליברלי גורס שדו-קיום אינו אפשרי ולכן שואף "להיפרדות העמים" (סיסמא של כהנא !) – ואילו הימין, אם באוטונומיה ואם בסיפוח, דווקא כן מחייב מידה של דו-קיום. ואשר לשאלה האם דו-קיום כזה אפשרי בכלל, צא ולמד מסיפוח ירושלים, אלא שגם כאן – שנים מביטים על המציאות, האחד רואה יום והשני לילה.
אני הוא זה שראיתי יום, ואתי ירושלמי, הרואה לילה, מתפלמס במאמרו הנ"ל.
הנה דברים שירושלמי מצטט מפי בחלחלה לא קטנה :
המציאות בירושלים היא "אב-טיפוס שהצליח מעבר למה שאפשר היה לשער. ישראל עשתה ניסוי רחב-היקף: 300,000 ערביי 67' בירושלים שהחילו עליהם את הריבונות הישראלית ללא מו"מ, ללא חתימה ... וזה הצליח... מי שבקי בהווי הירושלמי יודע, עד כמה. תיכנסו לקניון מלחה ולחנויות של רמי לוי ותראו את הדו-קיום... בכל הסקרים, יותר מ-60% מהערבים בירושלים מעדיפים שלטון ישראלי – לא בגלל תכנית באזל, אלא מפני שיש ביטוח לאומי, שירותי בריאות ושלטון חוק... את הפרדיגמה הזו אנחנו צריכים ליישם על אזור C , וביחס ל-A ו-B... אוטונומיה..."
על כך חרה אפו של ירושלמי, והנה כמה מדבריו:
"הדברים של העצני כל כך הזויים ומסוכנים, והמציאות כל כך הפוכה", ולראייה הוא מביא את הטענות הבאות : אלף, רוב ערביי העיר "עוינים את המדינה ומוסדותיה"; בית, על כך "מעיד גל הטרור הנוכחי"; גימל, "ירושלים לא יכולה להתקיים היום בלי האוכלוסייה הפלסטינית"; דלת, "זה דו-קיום תלותי, אינטרסנטי ואלים".
במקום להתפלמס, רק נשאל: הואיל וגם על רבים מערביי ישראל ניתן לומר שהם עוינים ועל הדו-קיום עמהם שהוא "תלותי, אינטרסנטי ואלים", וגם מתוכם יוצאים טרוריסטים – מה מציע ירושלמי : לסגת מ-ואדי ערה? לפנות את יפו? ובכלל, אהבה הוא מחפש אצל הערבים ? האם עכשיו התחדש לו, שכל מערכת החסים איתם היא תוצאה של אילוצים, בין אם אילוצי תש"ח ובין אם אילוצי ששת-הימים?
ירושלמי מקונן : "ירושלים לא יכולה להתקיים בלי האוכלוסייה הפלסטינית". שאלה : וערביי ירושלים, האם יכולים הם להתקיים בלי האוכלוסייה היהודית והאם לא כך, בעצם, נראה דו-קיום?!
מכאן ואילך, ישפטו המאזינים והקוראים עפ"י ניסיון החיים שלהם – מה הם רואים: אור יום או חשכת ליל?