בחודש אפריל 1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן מאות עיתונאים מכל חלקי תבל באו לסקר את האירוע. בין הבאים הייתה שליחת ה'ניו יורקר' עיתון העילית התרבותית של ארצות הברית. חנה ארנדט, יהודייה ילידת גרמניה, פרופסור לפילוסופיה מדינית'.
כבר במהלך המשפט נתנה ביטוי להשקפתה כי אייכמן איננו מפלצת, אלא פקיד קטן ועלוב, לבלר הממלא את תפקידו כביורוקרט. זמן קצר לאחר תום המשפט פרסמה ארנדט את הספר 'אייכמן בירושלים', בו כתבה בין היתר:
"אייכמן לא שנא יהודים, לא היה אנטישמי פנאטי… 'אישית' לא היה לו דבר נגד יהודים ..."
בספרה טבעה חנה ארנדט מטבע לשון שהפך להיות מושג: 'הבנאליות של הרוע' (או 'הבנאליות של הרשע') המושג הבנאליות של הרוע משמעו שלרוע אין עומק ואין שורשים הוא צף על פני השטח. כלומר: קיימת אפשרות שאדם "נורמאלי לחלוטין, לא טיפש ולא מסונוור ולא רפה שכל" יבצע פשעים נוראים כביורוקרט. ואכן היא שפטה את אייכמן לא כיצור שטני אלא כפקיד בנאלי מומחה לשאלה היהודית שארגן ביעילות את רציחתם של מיליוני יהודים שכלפיהם לא חש איבה. ספרה של ארנדט עורר שורה של מאמרי ביקורת חריפים. בקהיליות היהודיות בארץ ובארה"ב
ארנדט העלתה בספר שאלות נוקבות בין היתר בקשר לחלקו של העם הגרמני בשואה, שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, הפאסיביות וחוסר ההתקוממות של היהודים נגד רוצחיהם, היא ראתה בשואה פשע כנגד האנושות ולא פשע מלחמה שכן היהודים לא היו צד לוחם.
המושג 'הבנאליות של הרוע', תאם את תפיסת העולם הפוסטמודרנית טשטוש בין טוב לרע, בין צדיקות לרשעות. במושג הזה תרמה חנה ארנדט תרומה להשכחת השואה. ליתר דיוק: ל'נרמול' השואה. כי אם אייכמן הוא סתם ביורוקרט קטן ונורמאלי שמילא את חובתו, הרי כולנו אייכמנים בפוטנציה. ומכאן קצרה הדרך להאשמת מדינת ישראל במעשים נאציים, כלפי המיעוט הערבי
בארץ היא הייתה קרובה לחוגי השמאל של אנשי ברית שלום
פרופסור גרשום שלום, מאנשי ברית שלום שהיה ידיד שלה משך שנים חלק עליה בקשר לדעותיה על התנועה הציונית והשואה ועל טענותיה נגד הנטייה של הציונים לצד הימני של המפה הפוליטית וכן לחתירתם בכל מחיר למדינה לאומית ריבונית, כתב לה מכתב בו נאמר בין היתר: "חוששני כי ספרך אינו חופשי מטעויות וסילופים… ספרך נע בין שני קטבים – היהודים והתנהגותם בימי השואה וכן אחריותו של אדולף אייכמן. תיאורך חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו…מדוע אפוא משאיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וחרפה לא כלפי החיבור גופו אלא כלפי מחברו… אהבת ישראל שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך". כתגובה למכתבו של שלום היא כותבת שאינה מכירה את המושג אהבת ישראל היא אינה אוהבת קולקטיב לא את העם הגרמני לא הצרפתי, ולא את העם היהודי.
היא אוהבת את החברים שלה כאינדיבידואלים את זהותה היהודית היא חווה כנתון טבעי של הווייתה שמעולם לא רצתה לשנותו כשם שהיא חוווה את היותה אישה ולא איש, היא הייתה בעלת זהות יהודית מפותחת וטענה שאי אפשר להתעלם ממנה. היא כתבה על העימות שבין תפישה לאומית ציונית לקיום ליברלי בגולה.
ב-1933 עם עלית הנאצים לשלטון נעצרה בגין פעילות ציונית וברחה לצרפת ומשם ב-1940 הגיעה לארה"ב היא הייתה אישה מוכשרת מאוד ומרשימה מאוד. היא כתבה המון, באה עם כל ההשכלה האירופית שלה לארצות הברית, קלטה את רוח התקופה, השתלבה בחוגים הנכונים וידעה לתרגם את האידיאות שלה לסוג של אקטואליה. היא פעלה בתקופת המלחמה הקרה והספר שנתן לה את הפרסום, 'מקורות הטוטליטריות' בעצם תירגם את המאבק בפשיזם למונחי המלחמה הקרה, כלומר למאבק בטוטליטריזם, והתקבל היטב. במובן זה הכתיבה שלה פנתה למה שהקהל אהב לקבל.
"בעניינים היהודיים היא הייתה מן הראשונים, עוד הרבה לפני שדיברו על פוליטיקה של זהויות, שדיברו על טווח העימות שבין תפישה לאומית ציונית לקיום ליברלי בגולה, והתחילה לבנות את היהדות כזהות. אבל לאמיתו של דבר, לפחות בהגות הפוליטית שלה שהותאמה לזמנה, היא הייתה קונפורמית מאוד. הדבר המרתק בה הוא שהיא מייצרת ארומה נון-קונפורמית, בעוד בפועל היא קונפורמית מאוד".
בישראל, לארנדט דימוי שלילי בעיקרו, שהתקבע בעיקר עקב ספרה 'אייכמן בירושלים', רשימות שכתבה בנושא המשפט הידוע. ברשימות היא טבעה את המושג השנוי במחלוקת שהפך נרדף להגותה – 'הבנאליות של הרוע' – אותה שטחיות ואגביות המאפיינת את הרוע ומניעיו, לדעתה, בניגוד לטוב שיש בו עומק (כפי שהגדירה זאת במכתב לגרשום שלום). אבל משפט אייכמן, שהיה משפט סימבולי לא פחות מאשר ממשי, היה הרגע שבו הישראלי נוקם את רצח ששת המיליונים בעזרת הענשתו של אדם אחד. ארנדט פגמה באותה תחושה דתית כמעט, ובכך התקבע מעמדה השלילי בציבוריות הישראלית. לכך נוספו גם דעותיה הביקורתיות כלפי החברה הציונית הצעירה, שאותה האשימה בכוחנות ומיליטריזם.
לעומת דימויה השלילי הרווח, הרי בחוגים השמאליים ליברליים הפוסט ציוניים בארץ היא נערצת. גם בשל הגותה החשובה, גם בשל העמדה הביקורתית הייחודית שעליה שמרה מכל משמר כדי לא להיטמע ולאבד את כושר השיפוט.
במערב בכלל ובגרמניה בפרט אוהבים, בעיקר בעשורים האחרונים, לחבק את הגותה של ארנדט.
בחוגי השמאל היא נחשבת כאחת הפילוסופיות המשפיעות במאה העשרים. בגרמניה התפתח פולחן אישיות הכולל קו רכבת על שמה ארנדט אקספרס בקו שבין קרלסרואה והנובר.הדואר הגרמני הנפיק בול לזכרה.