זו הייתה אחת התמונות המרגשות ביותר שנראו על מסכי אירופה בתקופה האחרונה. תמונה שקורצה מחומרי הגלם שיד מאומנת אמורה להוציא מהם את המאפה הסנטימנטלי המושלם המיועד להרעיד גם את בלוטות הטעם השבעות והדשנות של אירופה האדישה:
פליט סורי המחובק עם בנו שלא ראה תקופה ארוכה.
דמעות האבא הנרגש העוטף את בנו המיסו את גדולי הציניקנים.
הנה לנו גודל הטרגדיה במלא הדרה שהסוף יוצא הדופן שלה רק הדגיש את גודל הזוועה:
ילד קטן אמור להיות באופן טבעי מחוזק ומעורסל בידי אביו. ילדים לא אמורים לחצות יבשות וימים סוערים בכדי להציל את נפשם. התמונה הציגה את שלה ועוררה מיד באז אדיר:
'מפניהם אתם מקימים גדרות? מפני פליטים מוסלמים שבסך הכול רוצים לחיות חיים שפויים וטובים יותר? תסתכלו עליהם! תראו את הרגע האנושי המזוקק הזה. ואם זה לא מזיז לכם אז בואו פשוט נכריז באופן רשמי על קבורתה הסופית של הסולידריות'.
אפשר להתווכח על אסטרטגיות, אפשר להתווכח על מדיניות אבל לך תתווכח עם תמונה אחת, ששווה יותר מאלף קמפיינים.
אבל האם התמונה באמת מספרת את הסיפור האמיתי? ז"א אנחנו רואים ילד. ואבא. וחיבוק חם. והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. אבל האם אנחנו באמת חוזים כאן בכל הסיפור או שאולי אנחנו נופלים שוב פעם לאפקט הקרחון ומפספסים את הנקודה העיקרית שמוחבאת ונבלעת לצלילי התמונה המשפריצה אנושיות טבעית כל כך?
הסתכלתי שוב על התמונה. מה יש כאן לחפור מידי? היא באמת דיברה בעד עצמה. ההוכחות ברורות. הראיות פשוטות. בית המשפט שלי אמר את דברו: אם הייתי יכול, הייתי רץ בעצמי ומחבק את האבא והבן ביחד.
ואז הגיע העתירה:
האבא הזה, החמוד, החומל, האנושי, שכרגע נכנס בדיוק לארכיטיפ של האבא האידאלי, אז הוא (קחו כיסא ומים קרים) רוצח המונים שטבח בדם קר בעדה הסונית והרג עשרות מהם וכעת הוא בורח לאירופה במסווה של פליט אומלל.
אבל, איך? למה? ותראו איך שהוא מחבק את הילד בעדינות ואכפתיות? זה יכול להיות חיית אדם? רוצח?
אז הנה וידוי קטן: אני גם לא טורח לבדוק האם המקור של התמונות שמטריפות את הפיד שלי בפייס באמת נכונות. מדובר בעיניי בזוטות שמבזבזות לי זמן יקר ובוודאי לא אמורות להשפיע כהוא זה על אלמנט השליפה המהירה שלי ובטח שלא לגרוע מתוקף הטענות שאני טורח לשפוך ביד נדיבה במרחב הציבורי:
למה מה קרה? נראה לכם באמת שכול מי שמביע את דעתו על דבר מסוים באמת חקר אותו לעומק? או יותר מזה: מתעניין בכלל בעומק? למה העומק והחתירה לאמת הם הדברים החשובים פה? ממש לא.
כי ככה התרגלנו. כל סטטוס, תמונה, אינפורמציה מקובלת עלינו כתורה מסיני ומזמינה מיד דיון מהיר. בית משפט שדה זה לחלשים. אצלנו חיצי התגובה הרעילים מגיעים באופן מובנה ועם הוראות יצרן.
ומה שחשוב הוא יכולת התגובה המהירה. המושחזת. המדויקת. אני מגיב משמע אני קיים.
ומה עם המחיר היקר של הרדידות? והעובדות? והפגיעה בחפים מפשע? אחרי הכול ייתכן ואם נמתין ונחקור לעומק נגלה שמדובר בתמונה הפוכה לגמרי?
על זה אמר כבר שולם שטיסל:
"נו נו, בהחלט".