לאט לאט מתפוגגים הדימויים הרשמיים של האינתיפאדה הזאת, למשל שהיא "גל טרור", כביכול כוח טבע בלתי מאורגן ובלתי נשלט, "טרור של יחידים". גם כ-"אינתיפאדה של סכינים וילקוטי בית ספר" אי אפשר לכנות את פיגועי הירי ע"י איתמר, בפאב בת"א ובשער שכם.
להאזנה לטור המלא
יש מגמה מאחורי 'הקטנת הראש' של האינתיפאדה השלישית: לאפשר לממשלה להמשיך לא לעשות כלום מלבד מגננה נקודתית, נטולת השראה. כביכול, למה לייבש את הביצה כשהיתושים מגיעים אחד אחד, ומשום מקום? לכוחות ביטחון חסרי דמיון ולראש ממשלה שהולך רק 'על בטוח', נוחה התאוריה של "המפגע הבודד". היא משאירה אותם במגרש הביתי של תגובה ומגננה, במקום לצאת מן החומה והמגדל ולקדם את הרעה!
מן הפילוסופיה הזאת, שהכל פרי יוזמת יחידים, עשה השמאל מנטרה חדשה: את הסכין שם בידי הצעירים הפלסטינים הייאוש, העדר 'האופק המדיני'! וההמשך ברור: אפרים סנה התעורר לחיים ודורש לתת להם ומיד – את הכל, ובגל'צ רזי ברקאי מביא מתוך הקבינט מרשמים של הצבא לפילולים-דוחי ייאוש ומצמיחי אופק כמו בינוי ערבי מואץ באזור C שיגזול את האופק מהיהודים, אזורי תעשייה על 'התפר', וכדומה.
את רוצחי 'אללה הוא אכבר' ו-'אל-אקצה בסכנה!' יוציאו מן הייאוש תכניות כלכליות ושיקום מקצועי. איך לא חשבו על זה בעיראק, בסוריה, בלוב ובתימן? האמת היא כמובן אחרת: פיזור מתקפות הטרור בכל חלקי הארץ, משני צדי הקו הירוק, ביחד עם מגוון ערי וכפרי המוצא של המפגעים, מצביעים על יד מתכננת ומכוונת. סבירה יותר דעתו של יונתן הלוי ב"מאחורי החדשות", שהאינתיפאדה הזאת אינה ספונטאנית, כי אם "מתוזמרת ע"י ההנהגה הפלסטינית" ונראים יותר דברי הטרוריסט מהחמאס, מוסא אבו מרזוק, כי האינתיפאדה הראשונה הניבה לערבים את אוסלו, השנייה – את הנסיגה מעזה והנוכחית אמורה להביא את הנסיגה הישראלית מכל השאר.
אמור מעתה, שהרציחות הן זרז ומוסיקת-לווי למהלכים המדיניים, שרק באמצעותם מתחלף שלטון. גם אצל המשת"פים היהודים בולטות בזמן האחרון החרפה של הטון, עצבנות ואווירה של ציפייה.
ביטא זאת בבוטות אלון ליאל בשיחה עם אנשי 'שוברים שתיקה". לאחר שהזכיר חרם בינלאומי נגד ישראל נוסח דרום-אפריקה, עבר לעיקר: להביא לידי החלטה של מועצת הביטחון שתחייב נסיגה ישראלית לגבול 67'. אני מצטט מתוך מאמרה של יפעת ארליך "קו השבר" בידיעות אחרונות מ- 13.1.16: "החלטה שמקבלות 9 מתוך 15 וארה"ב נמנעת ולא מטילה ווטו, זה יכול להביא גלישה לעצרת האו"ם, להצבעה שפלסטין מדינה חברה באו"ם...(המשמעות היא ש-) אנחנו כובשים של מדינה חברה באו"ם.
זה מגלגל תהליך בלתי נמנע של התחלת השעיה שלנו מן האו"ם... אין עוד מדינה באו"ם בהיסטוריה, שהייתה כובשת של מדינה אחרת שהיא חברה באו"ם. את דרום-אפריקה סילקו מן האו"ם...עם דרכון דרום-אפריקאי לא יכולת לנסוע בשום מדינה בעולם..."
שאלה: האם המחשבות החבלניות האלה הן פרי מוחו הקודח של ליאל ולא יותר, או שמא זה חלק מתכנית שטנית שיטתית, מובנית וכוללת? עוד דוגמה לתזזית שאחזה לאחרונה בשמאל הקיצוני ניתן למצוא בדבריו של הפרופסור יצחק גלנור, מי שכיהן כנציב שרות המדינה ועומד בראש האגודה למדע המדינה. הוא קורא למרי אזרחי נגד הממשלה ו-"להפסיק לשחק את המשחק הדמוקרטי". ציטטתי ממאמרו של אמנון לורד במקור ראשון מ-5.2.16.
גלנור וליאל אינם יחידים. בכל רחבי התקשורת העוינת מורגש מתח רב לקראת משהו שמצפים לו עוד השנה. לורד מצטט גם את מו"ל 'הארץ', עמוס שוקן, שמזמין לחץ בינלאומי נגד 'משטר האפרטהייד' הישראלי, ומסכם: "המאמר (של שוקן) מעורר חשד של תיאום עם יוזמת הלחץ המדיני של צרפת, שכנראה מתואמת עם האמריקאים."
כך הגענו אל הודעת שר החוץ הצרפתי היוצא, פביוס, בדבר כוונת צרפת לכנס וועידה בינלאומית לאכיפת גבולות 67', ומכל מקום – צרפת תכיר עוד השנה במדינה הפלסטינית. ולפתע החל שגריר ארה"ב דן שפירו לדבר אלינו בברוטאליות שאינה אופיינית לו: כביכול, חוק אחד לנו וחוק אחד לפלסטינים - שני סטנדרטים של אכיפת חוק, וזו האשמה הפוגעת בבסיס שלטוננו ביו"ש. בירושלים שיערו, שהדברים הוכתבו לשגריר מוושינגטון. ואכן, דובר מחלקת המדינה, במסיבת עיתונאים, מיהר להתייצב מאחוריהם.
אם לא די בכך, נדחק מזכיר האו"ם, באן-קי-מון, להצדיק את הטרור הפלסטיני, כי "הטבע האנושי הוא להתנגד לכיבוש". אח"כ החריף עוד את המסר ואמר: "אני מרגיש אשמה, אני מרגיש בושה, בשל חוסר ההתקדמות בתהליך השלום..." מתי התבטא כך כלפי הטבח בסוריה, למשל? גם הוא דחוק בזמן, כי גם כהונתו מסתיימת השנה, כמו כהונתו של אובמה. ואולי יש קשר? אולי הבית הלבן הוא המושך בחוטים כולם? על כך יש להוסיף את עזות המצח של האיחוד האירופי, המקים בפועל מאחזים ערבים בשטח C תוך פגיעה בריבונותנו.
כיצד מתכוננת ישראל של נתניהו לקראת הסכנה של הסתערות מכרעת על ארץ ישראל, עוד השנה? האם באותו חוסר מעש שבו היא פוגשת את הצטברות עשרות אלפי הטילים של חיזבאללה ואת המנהרות שנחפרות בדרום? והרי יש הבדל: מחדלים מן הסוג הזה נמחקים ע"י מלחמות, אמנם לדאבון הלב בדם בנינו. לעומת זאת, מחדל שיביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית הוא בכייה לדורות, כי ריבונות – גם מלחמות אינן יכולות למחוק.
כאן דרוש לפרק את הרשות הפלסטינית ולסלק את צמרת אש"ף-פת"ח מן הארץ, כפעולת מנע מיידית. על כך, בשיחתי הבאה.