1.
מי שנוהג מהר הוא רוצח או מתאבד. לא אני כתבתי כך, אלא הרב שמואל וואזנר ז"ל, אחד מפוסקי ההלכה החשובים של דורנו. התאונה הקשה השבוע הובילה להאשמות רבות כלפי "אגד" והנהג, במישור החוקי והמוסרי. צריך להוסיף לדיון את המישור ההלכתי.
אדם שנוסע מהר או מסמס בנהיגה עובר עבירה. כן, זה חטא. כך כותב הרב וואזנר בסדרת ספרי ההלכה המפורסמת שלו: "אלה הנוסעים במכונית במהירות גדולה, וכל אחד רוצה להקדים חברו... סכנה גמורה שהיא ספק רציחה, ספק מאבד עצמו לדעת". כלומר, נסיעה כזו היא לא משהו מגניב של איזה "נהג שודים", אחד מהחבר'ה שידוע שהוא יודע לנסוע דרך של שעה בחצי שעה. נסיעה כזו היא ספק רציחה, ספק התאבדות. עד כדי כך.
ואולי בכלל צריך לאסור נסיעה במכונית? לא, גם זו לא שאלה שאני מעלה, אלא הרב קוק. כשהחלו להגיע מכוניות לישראל, שאל את עצמו הרב הראשי הראשון שפעל כאן האם היתרונות שווים מול החסרונות. וכך מספר תלמידו של הרב קוק, הרב משה צבי נריה: "תאונות הדרכים החרידו את הרב, והתופעה החדשה הזו, עם התפתחות התחבורה המוטורית, הדאיגה אותו מאוד.
הרב אמר שאילו הייתה סנהדרין קיימת בימינו, אפשר שהייתה אוסרת נסיעות של טיול ברכב ממונע, והייתה מגבילה תנועת כלי רכב ממונעים בדרכים, ומעמידה אותם רק לצרכים חיוניים דחופים... התאונות הלוא הן תוצאה של אי זהירות, של פזיזות וכו', ואם לפנינו אמצעי תחבורה חבלניים כאלה, איך אפשר להרשות להם לנוע ללא סייג בדרכים? וכי רשאי ציבור לשפר את תנאי נסיעתו ולהרוויח זמן על ידי שהוא מגדיל את מהירות נסיעתו, על חשבון חיי זולתו?".
קצת קשה לתפוס זאת, אבל הרב קוק חשב באותם ימים שמבחינה הלכתית ומוסרית, אולי אסור לנסוע ברכב. לא בשבת, אלא סתם לנסוע ברכב לצורכי טיול ולא לצורך דחוף. נכון, המצאת המכונית קיצרה את הנסיעה מירושלים לתל אביב בכמה ימים, אבל האם אפשר להתיר נסיעות כאלה, שלא מפסיקות לעלות בחיי אדם? היום זה כמובן דיון תיאורטי בלבד, אבל בשבוע שבו שישה אנשים שילמו בחייהם – כדאי אולי להוסיף לשפה שבה אנו מתייחסים לנהיגה עוד ממד. אולי אם מי שעוקף עקיפה מסוכנת ירגיש כמו מי שאוכל חזיר ביום כיפור – משהו ישתנה.
2.
הנה כמה כותרות ראשיות מהעיתונות החרדית השבוע: "האדמו"ר מצאנז מכריז: הטכנולוגיה מטמאת את הלב ואת הנפש". למחרת פורסמה עוד כותרת מעוד כנס חירום בנושא האינטרנט: "האדמו"ר מערלוי מזהיר: אל תתנו לכל סוגי הכלים המשחיתים לבוא לתוך בתיכם". והנה, מנגד, כותרות מתוך העיתונות החילונית השבוע: "בת 13 אושפזה במצב נפשי קשה לאחר שסרטון אינטימי שלה הופץ בווטסאפ הכיתתי, היא מאושפזת במחלקה סגורה", וגם – "סקר לרגל 'שבוע הגלישה הבטוחה' קובע: מחצית מהילדים בישראל נחשפים לתכנים מיניים בוטים ברשת".
האם מדובר, בעצם, באותן כותרות, רק בשפה שונה? האם אותה סוגיה חינוכית מטרידה את שני המגזרים? נכון, המגזר החילוני מעוניין לשים גבולות אחרים מהמגזר החרדי – אבל הרשתות החברתיות מבשרות על עידן שבו אין בכלל גבולות, ולכן המאבק הוא משותף. לפני כמה שנים, היה מקובל ללעוג לחרדים על סגירותם ועל הביקורת שלהם כלפי המהפכה הטכנולוגית. חלף קצת זמן, והיום ההסתייגות מנתינת סמרטפונים לכל ילד כבר לא נחשבת "גישה פרימיטיבית של ימי הביניים".
עם התובנה הזאת, הגיעו השבוע נציגים של ארגון "גשר" לביתו של האדמו"ר ממודז'יץ. אילן גאל-דור, מנכ"ל "גשר", ארגון שפועל להידברות בין המגזרים, סיפר שהחליט להגיע כדי לדון עם האדמו"ר באתגר החינוכי העצום שמציבה הרשת בפני הדור הבא. האדמו"ר מעדיף, כמובן, להימנע משימוש ברשתות, ודאי אם אין עליהן מערכת של סינון ובקרה של תכנים. גאל-דור סיפר לו שאצל הנוער החילוני ואצל חלק מהנוער הדתי, הסלולרי הוא ההמשך הטבעי של היד.
אי אפשר לנתק אותם ממנו, ולכן צריך ללמד אותם איך לגלוש בו נכון. "אני מרגיש שזו הסכנה הגדולה ביותר לנוער המתבגר", אמר לי גאל-דור אחרי המפגש. "המכשירים האלה מזמנים פיתויים ומכשלות שפעם היה צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע אליהם. לכן, אני לא מזלזל בגישה החרדית שמנסה להרחיק את הסכנה ולחסום אותה. הבעיה היא שבמערכת החינוך החילונית והדתית – המוצר כבר בפנים באופן מוחלט. אבל זה לא פוטר אותנו מהתמודדות אמיצה".
3.
יאנוש בן גל נפטר השבוע. הנה עוד הספד קטן עליו, שמעורר מחשבה לא רק על יאנוש, אלא על הבחירה החופשית של האדם, ועל כפייה וחינוך של דור שלם. הרב ישראל מאיר לאו נוהג לספר שאחרי השואה, הובילו אותו, כמו את רוב הילדים, למשאיות של "השומר הצעיר" ו"מחנות העולים", כדי שייצא למוסדות החינוך של התנועות האלה. בסוף שורת המשאיות עמדו עוד שתי משאיות, ריקות יחסית, ועליהן נכתב: "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל".
הרב לאו הלך עם חבריו למשאית הפופולרית יותר, ורק ידו של אחיו, נפתלי ז"ל, שהונחה על כתפו ומשכה אותו אל המשאיות שבסוף הטור, הובילה אותו לאן שהגיע. הרב נוהג לומר שכך דור שלם השתנה מבחינה רוחנית. הרב גם סיפר על כך ליאנוש אחרי מלחמת יום כיפור. יאנוש ערך אז יום עיון לחיילים בנושא זהות יהודית, נושא שהיה קרוב לליבו, והשניים מצאו מכנה משותף: שניהם ילדים פולנים שהתייתמו במלחמה. שניהם הועלו על משאיות כאלה, אבל נסעו ליעדים שונים. יאנוש אמר אז לרב: "אם היינו מתחלפים במשאיות, אתה בוודאי היית הופך לגנרל גדול, אבל אני? אני לא חושב שהייתי יוצא רב גדול".