מפי עוללים
מפי עוללים

שיתפתי את ילדיי במבוכתי  בזמן שהם התעסקו עם צעצועיהם. המצב ביניהם התדרדר כרגיל למאבקי כוח. "מה עלי לחשוב ביחס לעתיד הגולן" התפרצתי ושאלתי בקול צרוד.

בו ברגע שחרר אורן בן השבע צעקה על איתי בן השש, בטענה שהטרקטור נלקח ממנו שלא בצדק. תוך כדי שאיתי מגלגל בנחת את הטרקטור, ובלי להרים את עיניו, ענה לי: "מה יש אבא, הגולן שלנו, אין מקום לוויתור". בינתיים החזיק בתקיפות בטרקטור בלי להרפות, והמשיך:  "אורן לא שומר אמונים, הוא הכה בי והגבתי כך". איתי הוסיף עכשיו יותר בשקט: "גם לסורים אין להם תביעה צודקת, וגם אם נגיע איתם להסכם זה לא יחזיק המים שבכנרת". בידי איתי הטרקטור והצדק.

כדי להתרכז בהובלת הטרקטור על השטיח, הציע לי איתי לפנות עם שאלותיי לדנה בת החמש. "באמת אבא", הסביר איתי, "השאלות שלך לא מורכבות מדי גם בשביל דנה". "מה לגבי יהודה ושומרון ושתי מדינות"? שאלתיה בנימוס. "כרגע", עונה לי דנה, "נופר זרקה עלי כרית מיד אחרי שהחזרתי לה אותה. אין אמון באחיות" התרעמה בזעם. ותוך שהיא תופסת הדובי הקטן ביד אחת ומלבישה את הבובה ביד שנייה, אומרת לי דנה כאגב אורחא, ותוהה בלי למצמץ: "למה מגיע לפלשתינים שטח שממנו בוודאי יתקפו אותנו, בדיוק כמו שכבר עושים מעזה אחרי ההתנתקות".

השיחה הפוליטית עם הזאטוטים לא נגמרה. "תראה אבא," אומרת לי בתיה בת הארבע, "למדתי במעון עם התינוקות שהפתגם 'שלי שלי' הוא נכון וצודק,  אבל 'שלי שלך' מתאים לילדים רכושניים, בוודאי אויבים חסרי תקנה וחרטה". הודיתי שזה נשמע סביר למדי, ועברתי לעריסה של דודי שזה עתה התעורר משנת הצהריים שלו. "כן אבא", קשקש בהתלהבות יתרה, "כבר קלטתי משהו עמום בדמדומי השנה שלי: מה השאלה"? "נו, מה אם נסדר פיוס עם אש"ף וישראל תסכים למדינה פלשתינית ליד לטרון, עפולה, כפר סבא, יתיר ושכונת רמות"? דודי הסתכל בי בחמלה, כמו לא מאמין למשמע אזניו הרכות.

"אבא תבין, במעון  ישנה לידי נעה ותמיד אבל תמיד מזרונים נוגעים זה בזה, והיא מאשימה אותי ללא הרף, ואז הגננת צועקת עלי שאני הזזתי את המזרון שלה והסגתי גבול. אבל זאת היא שמסיגה גבול וחודרת לתחום שלי". הרמתי את המוצץ של דודי שלפני דקות ספורות הוא זרק על הרצפה, והחזרתי אותו לפיו. בינתיים מחלת ההצטננות שלו לא נגמרת לרגע.

בא הערב וילדיי במיטותיהם. מותש קמעה מהדיונים שהשתתפתי בהם אני שוקע בכורסתי ומדליק את הטלוויזיה. השעה 8 בערב, עת חדשות היום. ללא התראה מוקדמת  שועטים כל הילדים לעברי בצעקות רמות, תופסים את השלט, ובקול תוכחה סמכותית: "אבא, אסור שיקלקלו לך את כל השיעור הפוליטי שלמדת היום. את החדשות הנכונות כבר קיבלת מאתנו. היזהרו מהכתבים והתחקירנים, מהפוליטיקאים והמומחים, ועיוות הדיווחים והסלקטיביות והנבזות שאין שני להם בתקשורת".

ועוד סיפור קטן שהתרחש אמש עם הפעוט החדש  בן השנתיים. אוריאל קם בסוג של בהלה בלילה עם חלום. "חלמתי, אבא, שבא זאב וביקש ממך כבשה, ואתה חשבת לרצות אותו כדי שיסתלק. נתת לו כבשה קטנה אחת. אבל עכשיו הזאב רוצה עוד, אבא." "זהו סיוט, בני, קשה באמת להשביע חיה טורפת".