גורם ממשלתי מטעם הליכוד מכהן במקביל כידידי הטוב. לא ידיד במובן של ניגוב חומוס או הליכה משותפת למשחקי בית"ר ירושלים, אלא של רעות ממושכת על בסיס אידאולוגי. הכרתי אותו כשהיה חרותניק צעיר, בן נאמן להורים יוצאי מחתרת. ממנו למדתי את רעיון קיר הברזל מתוצרת ז'בוטינסקי ואת עקרון האקטואליות של חזון שתי גדות לירדן. בתגובה על ספקותי נהג לנזוף בי באמצעות ציטוט מאורי צבי גרינברג: "הדעת תופסת מה שתופס הדמיון". אימרה אחרת של המשורר הנערץ היתה תלויה על קיר חדרו: "אמת אחת ולא שתיים".

האמת האחת והיחידה של ידידי גרסה, שארץ ישראל שייכת ליהודים, ורק ליהודים. ילידיה הערבים יורשו לחיות בה בנעימים, בתנאי שלא יתבעו לעצמם שמץ ממנה. על כל התגרות קטנה מצידם צריך להגיב במנה אחת אפיים כדי להוציא מהם את החשק להתגרות שוב. האמריקנים יכעסו? שיכעסו. האו"ם יגנה? שיקפוץ לנו. אנחנו ניישם את החזון הציוני לפי הבנתנו ונתנחל איפה שמתחשק לנו. בתוך חברון, ליד בית לחם ואפילו בשכם. ככה דיבר ידידי הטוב מהליכוד כשעדיין היה עסקן זוטר, תמים דרך ונבון.

הוא אמנם לא התנחל אישית בחברון או בשכם ("קשה לי להיפרד מירושלים", התנצל כשעברתי ליש"ע), אך הירבה להגיע לביקורי הזדהות אצלי. כשקוננתי בפניו על הסחבת הממשלתית המתמדת בבינוי היישוב ועל הצרות הבטחוניות בכבישים מסביב היה מתמלא זעזוע וחרון. הוא לא הבין מדוע ממשלות הליכוד, הממשלות שלו, מתמהמהות ליישב חצי מיליון יהודים בשומרון ולחסל חת-שתיים את האינתיפאדה. "הזקן השתגע", מלמל בפחי נפש כשהבולדוזרים של מנחם בגין רמסו את ימית. מלים קשות יותר אמר על ראשי ממשלת השמאל בתקופת אוסלו. "אם לא נחזור מהר לשלטון, הכל אבוד", היה נאנח תמיד.

הליכוד אכן חזר לשלטון, וידידי אף התבקש לאייש משרה רמה בשירות המדינה. לבו לא גבה ונחמדותו אלי לא פגה, ובכל זאת פחות נעים לי לנהל עימו דיוני מצב כמימים ימימה. נטל האחריות הממלכתית, אם להגיד את זה בעדינות, גורם לו להתנזר זמנית מעקרונותיו. במקום לתת להם דרור, כמו שהשמאלנים עושים לעקרונותיהם עם הגיעם לשלטון, הוא העלה אותם לבוידעם. מרגע כניסתו ללשכתו הפך ליצור פרגמטי וחששן הדבק בהסכמי אוסלו כמעט כמו יוסי ביילין. לפני הבחירות כל מלה שניה שלו הייתה ארץ ישראל, ואילו עכשיו שפתיו דובבות פטפוטי שלום וקשקושי משא ומתן. כששאלתי אותו, חודשיים אחרי נצחון נתניהו בבחירות 96', מדוע טרם נשמעת נהמת דחפורים בכל מרחבי יש"ע, נעניתי בתוכחה עצבנית: "אתם, המתנחלים, לא מבינים שום דבר במדיניות ובפוליטיקה. רק בהתנחלות. באמת חשבתם שנריב עם האמריקנים על ההתחלה? שנסתכסך עם כל התקשורת בגללכם? בחייכם, קצת סבלנות. תנו לעשות דברים בשקט".

"שקט הוא רפש", הזכרתי לו את ז'בוטינסקי. ידידי כחכח קלות, נשבע שהוא עדיין שומר אמונים לאידאולוגיה, ואף הודיע לי בלחישה (שפן שכמותו), כי בתוך שבועות אחדים אזכה לראות ניצנים של תנופת התנחלות. ברם, עד שזכיתי לראות התחלת בנייה ראשונה על הגבעה ממול, הספיק ידידי לקיים פגישה לבבית עם עמית מהרשות הפלשתינית ולתמוך בפינוי חברון. "אין ברירה", הסביר לי, "אי אפשר להפר הסכמים בינלאומיים". רק את ההסכמים עם בוחרי הליכוד יש לו אומץ להפר. נחת לשונה של האופוזיציה מפחיד אותו יותר מנקמת כפר חב"ד.

לפני חצי שנה, כשאריק שרון פינה את חוות גלעד, התקשרתי אליו כדי למחות על ההתנהגות השמאלנית של ממשלת הימין באותה פרשה. הייתי בטוח שיתבייש, אבל טעיתי. ידידי, שבתקופת רבין וברק הפגין איתי כתף אל כתף נגד פינוי ישובים, הגן בחירוף נפש על החרבת המאחז. בלהט דומה הוא מסנגר עתה על חידוש תהליך אוסלו ועל אפסות התגובה של ממשלתו לירי המרגמות על היישובים בעזה. שוב ושוב נגזר עלי לשמוע ממנו את התירוצים הבזויים "אמריקה", "תקשורת", "עיתוי", ואת האיום המכוער: "יותר טוב לך שהשמאל יהיה בשלטון?!".

"חס וחלילה", אני תמיד עונה לו, "יותר טוב לי שאתם תהיו. רק צלצל אלי כשזה יתחיל לקרות".



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.

הערה: גרסה ראשונה של רשימה זו פורסמה ב"מעריב" בתקופת הסכם וואי.