מי מרה
אחרי קריעת ים סוף, הוביל משה את בני ישראל במדבר שוּר שלושה ימים ללא מים. כעבור שלושה ימים הגיעו למרה, אבל 'לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם'. העם התלונן, משה צעק לה', והוא הורה לו לקחת עץ, 'וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'.
לאחר המתקת המים נאמר: 'וַיֹּאמֶר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'.
מים שאינם ראויים לשתייה הם 'המחלה אשר שמתי במצרים'. במכת דם נאמר: 'וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר', באותה הלשון של מי מרה.
בפרשת משפטים כתוב: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'. ובפסוק הבא: 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ'. גם כאן המחלה היא המים הרעים, והרפואה היא מים טובים ומבורכים.
ריפוי מי יריחו
אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ואלישע תלמידו חזר לבדו אל הירדן. אליהו היכה בימי הירדן וחצה אותם בלכתו עם אלישע, ואלישע עשה כך לבדו בחזרתו: 'אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה'.
בדומה לסיפור מי מרה אחרי קריעת ים סוף, גם לאחר חציית הירדן התבקש אלישע להמתיק מעין מים רעים ביריחו: 'וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת'.
העיר טובה, אבל המים אינם ראויים לשתייה. אלישע ביקש מהם צלוחית חדשה עם מלח: 'וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה, לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'. אלישע השתמש בלשון התורה 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה', הבטחה שבאה מיד לאחר ברכת המים. מעין המים נרפא, ועד היום הזה שופע הוא מים מתוקים.
ים המלח
בנבואות אחרית הימים מתואר מאורע הדומה במקצת לקריעת ים סוף. אומר זכריה הנביא: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן'.
המים נחצים לשנים: אל הים הקדמוני (המזרחי, ים המלח), ואל הים האחרון (הנקרא כיום הים התיכון).
יחזקאל הנביא מתאר בפירוט רב את תהליך נביעת המים מזרחה, את זרימת המים ואת התגברותם. בהתחלה מי הנחל מגיעים עד הקרסול, אחר כך עד הברכיים, בהמשך עד המתנים, ואז 'נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר'.
בנבואת יחזקאל, מי זורמים הלאה, 'וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד'. בהגיע המים אל ים המלח נאמר: 'וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם'. ים המלח הופך למקום שוקק חיים, בעל צמחייה עבותה ובעלי חיים רבים, ואפילו דגים: 'וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד... כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל'. המישור המדברי הצחיח יהפוך ל'מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים', כלומר: מגרש לפרישת רשתות דיג לצורך תיקונן.
יחזקאל חותם את תיאור ים המלח בפסוק: 'וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים. וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה'.
המילה 'תרופה' מופיעה כאן בפעם היחידה בתנ"ך. המים מתרפאים ועלי העצים מרפאים, ומתקיימים דברי התורה: 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ', 'וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'.