להקת המקוננים
להקת המקוננים

זה היה צפוי: התסיסה סביב הספר ללימודי אזרחות שראה אור בימים אלה בהשראת משרד החינוך שאותה מחרחרים כל אלה שרוצים לראות פה, בראש ובראשונה, מדינה "של כל אזרחיה", לא צריכה הייתה להפתיע איש.

בה-בעת, אינני יכול שלא לחשוב מה היה קורה פה אם להקת המקוננים הזאת, שקולה נשמע ללא כל פרופורציה לכוחה האמיתי בקרב האוכלוסייה היהודית, הייתה  נמצאת כאן בשעה שהוכרז על הקמתה של מדינת ישראל.

המתריסים-להכעיס, רובם ככולם חדורים באג'נדה פוסט-ציונית, ניאו-פלשתינית, בוודאי היו מנסים לרמוס ברגליים גסות את מגילת העצמאות תוך שהם קוראים למדינות העולם שלא להכיר במדינה היהודית.

לבית המשפט העליון הם לא יכולים היו לפנות בדרישה לפסול את המסמך הזה משום שהוא מתעלם מזכויותיו של "העם הפלשתיני" בגלל שמוסד זה טרם הוקם בשלב ראשוני זה. אפשר גם להניח בוודאות גמורה שהשופטים של העת ההיא היו בועטים את העותרים לכל הרוחות.

חסידי  הליברליזם-כביכול  בוודאי  גם היו קובלים, בזמנו,  על כך שהמילה "דמוקרטית" לא נזכרת לחלוטין בכתב המגילה. יש לשער, שהם גם היו דורשים, מן הסתם, שהגדרתה של מדינת ישראל במסמך המכונן שלה תהיה שונה מעיקרא. הגדרתה כמדינה יהודית -  ומונח זה נזכר לא פחות מחמש פעמים -  בוודאי לא הייתה לרוחם.  כאז, גם כיום, הם סבורים, כמו כל החוגגים את "יום הנכבה",  שהרעיון של תקומתו של העם היהודי, במקום שבו נולדה לאומיותו לפני אלפי שנים, צריך היה להיפסל מבראשית.

למרבה המזל, דוד בן גוריון עשה, לפני 68 שנים,  את שצריך היה לעשות. המסמך המכונן של מדינת ישראל המנוסח לתלפיות מדבר רק על זכויותיו ההיסטוריות, המוסריות והמשפטיות של העם היהודי להקים בארץ ישראל את ביתו הלאומי. מדובר בו על שוויון זכויות לכל האזרחים – אבל זכות הכניסה למדינה היהודית ניתנה רק לבני העם היהודי. חוק השבות קבע במפורש למי יש זכות להגיע לכאן – ולקבל באורח אוטומטי את אזרחותה של מדינת ישראל.

בד בבד, נקבעו חוקים נוספים שהעבירו לרשותה של המדינה שזה עתה נולדה את נכסיהם של אלה שברחו או עזבו מכל סיבה שהיא לארצות השכנות. מהלך בלתי הפיך זה קיבע לעולם את אובדן הזכויות של מי שפתח במלחמה נגד המדינה היהודית ונאלץ, בסופו של דבר, לנטוש את רכושו  -  ולהימלט על נפשו.

כעת מבקשים חורצי הלשון למיניהם בקרב מחנה הדוגל בפניית פרסה, בחזרה לשנת 1948, שגם הנרטיב של הערבים יופיע בספר. זה לא יקרה, כמובן, אבל באמצעי התקשורת הניסיון לעשות דה-לגיטימציה  לאתוס היהודי איננו חדל אף לרגע. המדינה שהוקמה כאן היא בפירוש מדינה יהודית. אין כל דרך לשנות את יהודיותה של המדינה הזאת -  ולכן כל מי שלא רוצה בלבוש הזה של מדינת ישראל חופשי לעבור למדינות ששם הפלורליזם הדמוקראטי, אולי, רב יותר. המדינה הזאת תמשיך להיות יהודית על כל המשתמע מכך.

וכשאני אומר את הדברים האלה אני נזכר באמירות של השופט אהרון ברק שאיננו יכול להיות חשוד  כמי שעקרונות הדמוקרטיה המודרנית אינם יקרים לו. וכך הוא אמר:

"...מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי ... אך משמצוי אדם בבית, כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים..."

אז הנה הדברים במלוא פשטותם. זאת מדינת הלאום של העם היהודי. המסמך המכונן שלה מדבר על כך שהיא מוקמת בארץ ישראל. בחוכמה רבה לא ציינו מנסחיו את גבולותיה. האבות המייסדים ידעו את אשר הם עושים. כשפורעים ערביים שטפו את רחובותינו בדמם של חפים מפשע, כבעבר, מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הציונית, לא הייתה כל סיבה לוותר אפילו על שעל אחד מן המולדת המובטחת. המלחמה שפרצה לאחר אותו יום חגיגי בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד  בתל אביב,   ביוזמת הערבים שביקשו לטבוח ביישוב היהודי ולהביא לחיסולו, הצדיקה את ההנחה שאת הגבולות הסופיים של המדינה היהודית יהיה מקום לקבוע רק ברבות הימים; לאחר שהערבים יניחו את נשקם.

הספר שנועד לשמש בסיס ללימודי האזרחות במדינת ישראל צריך לשקף בדיוק את הנרטיב של העם היהודי   - ואין כל מקום לדרוש הדדיות או שוויוניות.