11 שנים אחרי
בשבת בבוקר אחרי תפילת שחרית פניתי לומר "שבת שלום" לאחד מוותיקי היישוב נווה דקלים אך כשהתקרבתי אליו ראיתי כי פניו נפולות.
שאלתי אותו "שיפי, מה קרה? שבת היום. המראה הדיכאוני לא הולם אותך".
הוא ענה לי " תראה, בנווה דקלים הייתה לנו קהילה פורחת ומשגשגת. היו בתים יפים, גינות פורחות ובתי כנסת מרהיבים ביופיים. מסע הפרידה שלנו מנווה דקלים הסתיים בבית הכנסת. בית כנסת שבנינו במו ידינו. נפרדנו מהספסלים, מהקירות, מהתיבה ומההיכל.
בכינו, שרנו והתפללנו ליום שנשוב לנווה דקלים ונפיח חיים בשנית.
אתה יודע שאני מתקרב לגיל 80, אני כבר לא צעיר, ולראות בשיבת ישראל לחולות הזהובים כנראה שלא אזכה. אך את הנחמה הקטנה שלי ראיתי בבית החדש שבנינו, בגינה היפה שהשקענו ובקהילה שקמה בכוחות נפש אדירים מהקרשים. וכפי שסיימנו את הפרידה הקשה מנווה דקלים בבית הכנסת ידעתי שנחמתי תהיה שלמה רק אחרי תפילה בבית הכנסת החדש בניצן.
אבל אחרי תקופה כ"כ ארוכה שהכול תקוע איבדתי את התקווה שלי.
הבוקר, כשראיתי את בתי הכנסת שעומדים במצבם העגום הבנתי שכבר לא אראה נחמה בחיי. אולי הילדים שלי".
11 שנים אחרי.
11 שנים ומדינת ישראל לא מצליחה לבנות את מה שהיא הרסה.
לאחר העקירה התעוררה מחלוקת בקהילת נווה דקלים סביב השאלה לאן ממשיכים והיכן בונים את הקהילה. האם להקים יישוב חדש או לחפש ישוב קיים ע"מ לשוב לחיים סדירים במהירות האפשרית.
אחד הדברים שעמד לנגד עינינו היה הדור המבוגר שידענו שהפתרון הקהילתי צריך להיות מהיר ושעלינו להעתיק את הקהילה למקום פעיל כדי למנוע המתנה ממושכת ובירוקרטיה. וכך קיבלנו החלטה להעביר את קהילת נווה דקלים ליישוב ניצן.
ואכן הגענו לניצן ועמלנו רבות ע"מ לקדם את מעבר הקהילה עם מוסדותיה לישוב הקבע. ב"ה משפחות נווה דקלים החלו לעבור לבתי הקבע והיישוב החל ללבוש צורה. אך מבני הציבור טרם נבנו.
כשראינו שרוב הקהילה עוברת לבית הקבע ובניית ממבני הציבור אינם באופק, שיפצנו לאחר מאמצים רבים וגיוס כספים מבנה שהיה מיועד להריסה כדי שיהיה בית כנסת ומקום כינוס לקהילה. לא שיערנו שיגיע היום והמבנה יהיה צר מלהכיל. לא שיערנו שמבני הציבור לא ייבנו עד אז.
אך המציאות הכתה בנו בעוצמה.
בתחילת 2012 , 7 שנים אחרי העקירה, לאחר ציפייה ארוכה יצא מכרז לבניית 4 בתי הכנסת בישוב ניצן לטובת עקורי נווה דקלים והקבלן, תחת פיקודו של משרד השיכון, עלה לשטח.
לצערנו הרב, למרות שתחילת הדרך היה את כל הכסף הדרוש והבניה הייתה אמורה להסתיים תוך 18 חודשים הקבלן עצר את עבודתו 3 שנים (!!) אחרי תחילת הבניה. למה? כי נגמר הכסף.
איך נגמר? למה נגמר? למה לקח כ"כ הרבה זמן לבנות? למשרד השיכון אין תשובות...
וכך, אחרי מריחה ארוכה של 3 שנות בניה וכמעט שנתיים שאין קבלן בשטח והפרויקט המפואר של 4 בתי כנסת, אולם שמחות ומקווה עומד כמו פיל לבן וכל משרדי הממשלה האחראיים מגלגלים את עיניהם למרומים ואותנו מכל המדרגות.
האם הסיפור מסתיים כאן? ממש לא.
כדי להוסיף פשע על איוולת מ.א. חוף אשקלון הביאה לניתוק החשמל במבנה שמשמש כיום את בתי הכנסת הזמניים....
כ"כ אירוני שדווקא ביום שגידרו את המתחם כמעין הצהרה ש"כאן לא בונים" ניתקו את החשמל בבתי הכנסת הזמניים.
אז מה קהילה של מאות משפחות אמורה לעשות עכשיו? מה יעשו בחג השבועות? היכן יתפללו?
כנראה שזה לא מעניין את מדינת ישראל שידעה רק להרוס אך לבנות היא לא מצליחה
זה לא מעניין את ראש מ.א. חוף אשקלון שבחוסר רגישות מתנער מתושביו
אנחנו מבקשים דבר פשוט- לחזור לשפיות!
די עם התירוצים! די עם גלגול העיניים!
תחזירו לנו את מה שלקחתם!
תבנו כבר את מה שהרסתם!
המהלכים האלה לא יעברו בשתיקה.
חייבים לפעול ומיד