בימים אלו אנו מציינים עשור למלחמת לבנון השנייה. רוב התאריכים אצלנו קשורים למלחמות ולאבדות. לא נתקלתי, עד היום, בהבלטת מספר השנים לזכיית סופר ישראלי, שי עגנון, בפרס נובל לספרות. איש גם לא מציין את תאריכי הענקת פרסי נובל למדענים ישראלים.
אפילו יום השיגור של טיל ישראלי ראשון לחלל (שביט 2) נעלם בנבכי ההיסטוריה כמו השקת המטוס הראשון בתעשייה האווירית, השתלת הלב המוצלחת הראשונה ועד אין ספור הישגים בתחום התרבות, האמנות, המדע, החינוך ואפילו הספורט.
תמיד מציינים אצלנו מלחמות. כאלו שנחשבות מוצלחות יותר וכאלו שנחשבות מוצלחות פחות. יש כנראה משהו בנשמותינו המביא אותנו, בשונה מהרבה עמים אחרים, (ואולי טוב שכך) להחצין מאוד את אובדננו. אצלנו האבל מאחד ההצלחה, בדרך כלל מעוררת מחלוקת.
אך לא בעניין זה רציתי לעסוק אלא להעלות כמה אנקדוטות מזיכרוני לגבי מלחמת לבנון השנייה כמי שהיה לצידו של שמעון פרס באותם ימים:
אירוע אחר שנחרט בזיכרוני גם הוא אירוע יום ששי של תחילת אוגוסט. אחרי שבועות של מלחמה החלטתנו, קבוצת חברים, להיפגש ביום ששי לקפה באחד מיישובי עמק חפר. תוך כדי השהות בקפה היה פרס על קו הטלפון הנייד וביקשני להסתייע בשגרירנו הקודם בצרפת, נסים זוילי, כדי שיסייע לו (לפרס) לשוחח עם הנשיא הצרפתי, ז'אק שיראק. לדברי פרס, ראש הממשלה עדכנו כי על שולחן מועצת הביטחון הונחה הצעה שמאוד לא נוחה לישראל בתמיכת שרי החוץ של ארה"ב וצרפת וכי יש לנסות ולהביא לשינוייה ולהכנסת אלמנטים ביטחוניים שחשובים לישראל דרך הנשיאים. בוש ושיראק. אולמרט ידבר עם בוש ואני (פרס) עם שיראק. זוילי ניצל קשריו עם מקורבי שיראק והצליח להביא למהלך די חסר תקדים בחיים הצרפתיים. שיחת עבודה עם הנשיא ב"ואקאנס" המפורסם בעת שהותו באזור כפרי כלשהו מחוץ לפריז.
שיחות פרס ואולמרט עם הנשיאים חייבו גם בקשת דחייה מבאן קי מון של ישיבת מועצת הביטחון. כאן, התברר שפגישה שקיים פרס עם באן שנים קודם לכן סייעה רבות למדינת ישראל. בעת כהונתו של פרס כשר חוץ בממשלת שרון נפגש פרס עם שר החוץ של דרום קוריאה בשולי ועידה של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה (אבש"א) בקזחסטן. שם בקזחסטן סיפר באן לפרס כי החליט להציג מועמדותו לכהונת מזכ"ל האו"ם במקומו של קופי ענאן. הדרג המקצועי של משרד החוץ חזר וביקשני לעדכן את פרס על התנגדותו למתן התחייבות כלשהי לבאן לגבי מועמדותו.
פרס, התעלם מהמלצות פקידי המשרד ומיד בפתח השיחה הביע תמיכתו האישית במועמדות באן קי מון. כבר באותה שיחה לילית של בקשת דחיית מועצת הביטחון כדי שיתאפשר המהלך של OVER ROOLING להצעות שרי החוץ של ארה"ב וצרפת באמצעות הנשיאים של שתי המדינות הזכיר באן לפרס כי הוא אישית ומדינת ישראל היו הראשונים שתמכו בו אפילו עוד בטרם הציג מועמדותו. "כמה זמן דחיה אתה מבקש?" שאל באן. פרס השיב: "משהו כמו שעתיים שלוש".
ויש גם החשוב מכול כשבאים לעסוק בעשור למלחמת לבנון השנייה. לא רק בהרתעה הכמעט מושלמת שהושגה בגלל "שבעל הבית השתגע". לא רק בגלל השינוי במערך המילואים והפסקת הנוהל המגונה של עד 2006 של אי ביצוע אימונים, לא בגלל הלקחים שהופקו (בחלקם) בהצטיידות ואפילו לא בגלל הערעורים וההרהורים לגבי נכונותה של "מדיניות ההכלה" שהובילו מופז ויעלון לגבי חיזבאללה.
החשוב מכל הוא לזכור את 165 חללי המלחמה. 165 עולמות שהתנפצו. 121 חיילים ו-44 אזרחים ששילמו בחייהם ויחד עמם את עשרות הפצועים שחלקם מתמודדים, עד היום, עם נכות קשה. כן גם מילה טובה ללוחמי צה"ל שהפגינו עוז רוח ואומץ לב עילאי במלחמה שהביאה לעשר שנים של כמעט שקט מוחלט בצפונה של ישראל.
לא נותר, לסיום, אלא לחזור ולהשתמש בתובנה משל עצמי שמערכת אל ג'אזירה בחרה לצטט בכתבה ארוכה על מלחמת יום הכיפורים (מלחמת אוקטובר בלשונם)