אמונת הייחוד מתמודדת עם קשיים לא מעטים העולים מפשוטם של המקראות. סגנון התנ"ך משדר הכרה בריבוי האלים, כשה' הוא מיוחד לבני ישראל, ודורש מהם שרק לו יעבדו, בעוד שעבור העמים קיימת טולרנטיות כלפי עבודת אלוהיהם.

ניתן לטעון שכל הביטויים על אלוהי העמים כוונתם אליבא דעובדיהם, אך אין בהם ממש, וכל העבודה הזרה יסודה פשוט בטעות לוגית גסה של בני האדם, הן מצד שייחסו כוח אלוהי למי שאין בו, או שסברו שרצון ה' הוא שיעבדו לברואיו הגדולים. ההסברה הזאת עולה במיוחד מדברי הנביאים שמסוף ימי הבית הראשון ומימי גלות בבל. ירמיהו מרבה לתאר את אלוהי העמים כשקר והבל, וכן דניאל.

אף על פי שבוודאי שמדה רבה של אמת יש בעמדה זו, המקובלת מאוד בעם ישראל לדורותיו, אין בכך כדי ליישב את הלב מול סגנונם של המקראות. פשוט יותר לקבל כפשט המקרא עמדתם של המקובלים המייחסים ממשות לכוחות הרוחניים הנעבדים על ידי האומות. כך כותב רבי יוסף ג'יקיטליא בספר שערי אורה:

ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים א-לוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו.

לפי זה יתברר פסוק קשה בפרשתנו: "כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים".

וכך פירש הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פי הקבלה: ה', שהוא א-לוהיכם, כלומר א-לוהי ישראל המשגיח עליהם ישירות, הוא, עבור אומות העולם א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים.

פרשנות המקובלים עומדת לכאורה בסתירה להלכה המפורשת האוסרת עבודה זרה גם לבני נוח. אלא שכנראה קיים מעמד מעין 'תינוק שנשבה' גם אצל אומות העולם שהרי לא מצאנו שיוכיחו הנביאים את אומות העולם על עבודה זרה אם עבדוה בחוץ לארץ. וכך כותב רבינו בחיי (דברים לא): "לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה".

אלא שמגמת ההיסטוריה כפי העולה מן המקראות הוא ביטולם של האלים לעתיד לבוא. וכך פירש רש"י: שמע ישראל, ה' שהוא א-לוהינו עתה ולא אלוהי האומות - הוא עתיד להיות ה' אחד.

מתוך העלון "שבת בשבתו"