ארבעים ושלוש שנים חלפו מאז תחילתה של מלחמת יום הכיפורים. ועצם המילה "תחילתה" כבר יוצר בעיה מובנית שיש לטפל בה. כי המלחמה רק החלה באופן מעשי כהגדרת השעון, ויש לזה ערך היסטורי ותו לא.

אלא שהיא התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ההתשה, שלוש שנים קודם לכן, 30 באוגוסט 1970. רק באופן הזה אפשר לגשת ולשאול מה מצבה של מדינת ישראל אז והיום. 

מפני שביום 30 באוגוסט נחתמה הפסקת אש, בתנאים לא נוחים לישראל, בלחץ המעצמות ארה"ב ובריה"מ. המכשול הראשון היה שמצרים, בסיוע בריה"מ, יחד עם סוריה, החלו להכין את מערך הנ"מ הצפוף ביותר בעולם בתקופה ההיא. כבר למחרת קידמו הסורים סוללות טילים אל עבר תעלת סואץ מבלי שישראל יכלה להגיב.

עשרות ממטוסי חיל האוויר הופלו בימיה הראשונים של המלחמה על ידי מערך הטילים בדרום ובצפון. מצוקת כוחות הקרקע היתה נייר הלקמוס הגדול ביותר לחסרונו של חיל האוויר ולאבידות הרבות. ישראל, ב־1973, ישבה לבטח על גדות תעלת סואץ. סד"כ בהחלט מרשים, ימ"חים מלאים (אם כי לא מטופלים), חיל האוויר בכוננות מתמדת. שלושה שבועות קודם למלחמה מופלים 12 מטוסי קרב סוריים. כוחות המילואים גויסו פעמיים במשך שנה וחצי. לכאורה הכל תקין. אז מה קרה?

למרות ניתוח מציאות עם כלים טכנולוגיים מתקדמים, עם מידע הכי טוב שמדינה יכולה לחלום עליו, עם מודיעין שהולך ונערם מאמצעים שונים ומוצלבים - הגורם האנושי אמור היה להחליט, והוא כשל. הוא כשל בהערכת המוטיבציה אשר הנחתה את מצרים בעיקר, הרצון לנקום ולהשיב את הכבוד הלאומי. המרחק התרבותי בין ראשי המודיעין לבין האויב המר החל ממלחמת תש"ח, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, היה כה רב עד אשר אפילו כאשר נצטוו חיילי מצרים וסוריה לשבור את צום הרמדאן ביום 1 באוקטובר, ומידע זה הונח על שולחן ראשי המודיעין, לא נדלקו הנורות האדומות האחרונות. שלא לדבר על פתיחה צפויה ביום הקדוש לעם היהודי.

הדרג המדיני והצבאי כאחד לא הבינו את גודל האחריות שניחתה על ישראל בתום מלחמת ששת הימים. זו אחריות הניתנת למעצמות אזוריות, וכזו היתה ישראל בעיני העולם בכלל ובעיני שתי המעצמות בפרט. תפקידה של מעצמה אזורית הוא לממש את יכולת ההרתעה שלה ואת בלימת הקומוניזם המתפשט, כך לפחות ציפתה ארה"ב. את מנהיגיה של ישראל אחזו חיל ורעדה שמא יבוא העולם בטענה איך זה שפתחנו ראשונים באש, וכך משה דיין סירב לגייס מילואים במלוא הכוח ארבע שעות לפני פתיחת המלחמה. מעצמה לא צריכה להתחנן על נפשה ולהימנע ממכת מנע שהיתה חוסכת את המלחמה. 

והיום, פוטנציאל המלחמה מול מצרים, ירדן, ערב הסעודית וחלק ממדינות המפרץ ירד מאוד בזכות הסכמי השלום. על סוריה אין להכביר מילים. לדעתי היא יצאה ממעגל המלחמה לשנים רבות. זו אינה קונספציה אלא תוצאה של תהליכים עמוקים המתרחשים במזרח התיכון ובעולם. רוסיה אינה משענת של מדינות ערב באופן אוטומטי. ובמידה רבה של זהירות, על אף החימוש הרב אצל חיזבאללה, גם הם מורתעים באופן כזה שלא תמומש יכולת התקיפה שלהם. וזה הגיע אחרי כמה סבבים של מלחמות מקומיות אשר לא התפשטו למרחב, למרות הערכות מודיעיניות שונות. הבעיה הפלשתינית תופסת פחות מקום בתודעה ובעיסוק הערבי בכלל.

נוצר ציר מוצק של ישראל־יוון־טורקיה־מצרים־ערב הסעודית, חוסם איראן, ומה שנראה חזון אחרית הימים הולך ומתרקם מיום ליום. זה בא מתוך עוצמה צבאית מרתיעה מכוח הניסיון בסבבי המלחמה האחרונים, קשרים ענפים עם מדינות העולם, כולל מדינות שלא "ספרו" אותנו, עוצמה כלכלית מתגברת דרך מרבצי גז וחברות הזנק ללא תקדים - כל אלה משנים את התמונה לבלי הכר ביחס לתקופת המלחמה ההיא.

מתוך "ישראל היום"