בשבת שובה, ו' תשרי, יחול יום ההילולא של 'הסבא משפולי', שהיה בזמנו אחרון אדמור"י הדור הראשון לחסידות. בימי התשובה, אפשר לשאוב מהסיפורים עליו התבוננות בענייני התשובה.
דרכו בקודש הייתה להסתתר בראש השנה לפני התקיעות מכל אדם, ועשה שם מה שעשה. פעם אחת התגנב איש אחד, והציץ דרך הסדק לראות את מעשיו, והסבא לא הרגיש בדבר.
ראה האיש, שהסבא נפל בפישוט ידיים ורגליים על הארץ, בכה והתחנן ואמר: 'ריבונו של עולם! מה אתה רוצה מעמך ישראל? באמונה, כי לולי ראיתי בעיני מצוות שבני ישראל מקיימים, לא הייתי מאמין שיוכלו בגלות המר הזה לקיים אפילו מצווה אחת. ביחוד בעולם החשוך הזה, אשר השטן מרקד ביניהם, והתאוות כולן הן לנגד עיניהם, ואת הגיהינום ציירת (בספר) 'ראשית חכמה'. אילו היית עושה להיפך: הגיהינום נגד עיניהם, והתאוות מצויות באיזה ספר, אז אף יהודי אחד לא היה עושה, חס ושלום, שום דבר רע'... (סיפורי חסידים עמ' 35).
בסיפור, מלמד הסבא סנגוריה על עם ישראל. מתאים הדבר לדמותו הכללית, הידועה כמי שפדה שבויים ופעל למען ישראל, וכן כאיש בעל חום והתלהבות מיוחדת לכל דבר שבקדושה.
כשאדם נופל וחוטא, ומלמדים עליו זכות או מחזקים אותו, יש שתי דרכים בדבר. הדרך הראשונה, הנפוצה יותר בדורנו, היא לדבר על כך, שלמרות הנפילות האדם נותר טוב. החטא הוא רק לכלוך חיצוני, הנובע מתאוות הגוף החיצוניות, ואילו היהודי בפנימיות נשמתו תמיד עורג לטוב וחפץ בקרבת ואהבת ה'.
דרך זו בולטת בכניסת יום כיפור, עת בתפילת 'כל נדרי', אומרים אנו את הפסוק – "ונסלח לכל עדת בני ישראל... כי לכל העם בשגגה". והנה, ישאל השואל – ומה עם החטאים במזיד, האם עליהם לא יסלח לאדם? והתשובה – זה עניינו של יום כיפור, ללמדנו, שגם החטאים במזיד הם בעומקם חטאים בשגגה. ביום כיפור מתגלה שגם יהודי שהתרחק מאד, נותר בתוך תוכו קשור לה', ונמצא שבאמת בעומק יש בו גרעין טוב שלא רצה לחטוא מעולם.
אולם הסבא בסנגוריה שלו, בוחר לצעוד בדרך שנייה ושונה. הסבא נופל לארץ, ומדגיש בכך את נפילת האדם ואפסות כוחו. כשאדם נופל, אפשר גם ללמד עליו זכות בכך שהיה לו קשה מאד להתמודד. הסבא מדגיש את העובדה שבעולמנו, הנוכחות האלוקית נסתרת, ואילו התאוות הגשמיות גלויות ונגישות לכל. כביכול, הדרישות האלוקיות נמצאות ב'ספר', ואילו תאוות העולם בוערות באש חיה, ומה יעשה האדם ולא יחטא?
שתי דרכי הסנגוריה, קצת סותרות וקצת משלימות זו את זו. הן סותרות, כי אם האדם בפנימיותו הוא טוב, הרי שבתוכו יש גם תשוקה לטוב, וממילא התשוקה לאלוקים היא 'תאווה' ולא רק מצווה הכתובה בספר. ואכן, 'תאוות' הטוב היא המצפון, והרצון למצוא את יעודינו בעולם. אמנם שתי הדרכים גם משלימות זו את זו, כי גם הדרך הראשונה מודה, שבפועל תשוקות הרע זמינות ומהירות יותר.
דורנו, מדגיש מאד את דרך הסנגוריה הראשונה. חשים אנו, שאם נדגיש לאדם את היותו טוב, הרי שוודאי יתחזק ברוחו ויוכל לקום מהנפילה לעשיית טוב מחודשת. לא לחינם, הסבא כחלק מהבחירה בדרך הסנגוריה השנייה, הדגיש את הגלות. בגלות, מסתתרת הנוכחות האלוקית מהעולם, ולכן מורגש שהטוב מסתתר והרע מוחשי בעולם. בדורנו, עם השיבה לארצנו, הנוכחות האלוקית שבה ומתגלה יותר בעולם, והאדם חש יותר ויותר שהטוב נוכח בעולם.
ובכל זאת, גם הצועדים בדרך הראשונה חשוב שישלבו את השנייה. לעיתים, אדם שנופל ומיד מנחמים אותו (או שהוא מנחם את עצמו) שהוא נשאר טוב, הרי שבשלב מסוים הוא כלל לא חש בצורך להשתנות. הרי אני טוב גם כשאני למטה, הוא לוחש לעצמו, ואין צורך בשינוי.
במצב זה, עלינו להטעימו מהדרך השנייה. אמנם קשה לך, ולכן לא הפכת לאדם רע, אך אתה עדיין רחוק מאד. עליך לקום ולהשתנות. וודאי גם יום כיפור תובע מאיתנו לשוב בתשובה. "האומר אחטא ויום הכיפורים יכפר, אין יום הכיפורים מכפר". למי שבונה על כך שיום הכיפורים יגלה, שהוא בעומקו טוב, ולכן ממשיך להתלכלך בחטא, אין יום הכיפורים מכפר.
ונסיים בסיפור נוסף מהסבא, שמלמד בדיוק עניין זה – פעם, סח הסבא בצער לתלמידיו, שהוא חושש שלא הדליק נרות שבת בזמן. תלמידיו חזקוהו, שוודאי לא יארע לצדיק תקלה.
אולם, בין התלמידים היה רבי רפאל מברשד, הידוע במידת האמת שלו. אמר רבי רפאל – צריך לעשות תשובה, כי יש כאן חשש לחילול שבת. הצדיק הסבא את רבי רפאל, ואמר שבזכותו יזכה לעשות תשובה.
שנזכה גם אנו כולנו לחוש בטוב המצוי בקרבנו, ומכוחו לעבוד ולתקן ברצינות, ולשוב בתשובה שלימה. ונחתם לשנה טובה ומבורכת!