גורמים מסוימים במחנה השמאל/תקשורת של ישראל מטיפים לישראל לעשות צעדים אובדניים וגזעניים במסגרת מה שקרוי בפיהם תהליך "השלום", שאינו אלא נסיגה מוחלטת וטיהור אתני של יהודים בלב ארצם, שנאתם של גורמים אלה לראש הממשלה נתניהו כה גדולה, עד שהם מטילים עליו את האשמה הבלעדית כמעט לאי-התקדמות (אי-נסיגה) בתהליך שאינו אלא הטחת הראש בקיר, או בפיהם: "פתרון" ו"חזון" שתי המדינות.
הסיסמאות השקריות של גורמים אלה ומחנה זה אינן משתנות אף כשהמציאות טופחת על פניהם. הם ממשיכים לקרוא לישראל לבצע צעדים התאבדותיים, אם כי קוראים לכך ניצול "חלון הזדמנויות" לברית עם "המדינות הסוניות המתונות". אותן "מדינות סוניות מתונות" מובילות צעדים עוינים לישראל בזירות שונות, אשר מעמידים בספק את המתינות המיוחסת להן.
הדוגמא התורנית למתינות השקרית: הצטרפותה של ירדן ליוזמה של האויב "המתון" מרמאללה, שהובילה להחלטתו ההזויה של אונסק"ו (ארגון "התרבות" של האו"ם) בעניין חוסר הקשר כביכול של היהודים למקום הקדוש להם ביותר: הר הבית בירושלים. התנהגותה זו של ירדן אינה מפתיעה, והיא חושפת את מהותה של הממלכה שממזרח לירדן: ירדן היא פלשתין.
"פתרון" שתי המדינות, אם בכלל יש כזה, יושם ביום חתימת הסכם השלום עם ירדן, באמצעות ויתור ישראלי נדיב על כמעט ארבע חמישיות מארץ ישראל ההיסטורית וגם המנדטורית לטובת מדינה ערבית בארץ ישראל המזרחית: שתי מדינות, שני עמים, שתי גדות לירדן.
בנסיבות אלה כל שנותר הוא להמתין ליום שבו הרוב הפלשתינאי בממלכה שבירתה רבת עמון יגיע לשלטון בה ויממש בפועל את "חזון" שתי המדינות. עד אז מוטב שמי שדרדרו את ישראל ב- 23 השנים האחרונות למציאות המורכבת שבה היא מצויה יכבדו את הכרעת הבוחרים הישראליים, שהתפכחו מן ההזיות והשקרים שעליהם התבסס תהליך "השלום". אין לקבל מצב שבו עריצות המיעוט הקולני גוברת על ההכרעה הדמוקרטית.