זמן קצר אחרי ששלחתי לפרסום את מאמרי "ירדן, כמשל" מצאתי מאמר של מיכאל פרוינד בעיתון 'ג'רוזלם פוסט' ובו עוד התקפות נבזיות עלינו מצד הירדנים.
למשל: ב-2014 הם הגישו למועצת הביטחון את הצעת ההחלטה שממשלתנו כל כך חוששת פן אובמה, "כמתנת פרידה", יימנע מלהטיל עליה ווטו: נסיגה לקו הירוק והקמת מדינה פלסטינית. באותה השנה התבטא מלך ירדן: "ישראל טובחת את ילדינו בעזה ובירושלים כל חמש דקות ". והשנה, בעצרת האו"ם, הוא איים: "תהיו מוקפים בים של שנאה"...
בסקר מטעם 'הליגה נגד השמצה' הביעו 81% (!) מן הנסקרים בירדן דעות אנטישמיות. ישראל מצידה מעלימה את ההיסטוריה של ירדן, כדי שלא לפגוע חלילה בלגיטימיות שלה. כל מי שיעז לבטא היום בפומבי את צרוף המלים "ירדן היא פלסטין" יושתק ע"י מה שנקרא "ממשלת הימין". יתייחסו אליו כאל פרובוקטור ו'משבית שמחה' - שמחת "החברותא האזורית" החדשה, שנתניהו מפזז ומכרכר לפניה בחיזורים לא מוצלחים במיוחד.
על הרקע הזה יהיה זה מועיל להשמיע עכשיו את מה שהיה למנהיגי הערבים לומר בשאלה הזו. האם הם ראו כאן שתי אומות נפרדות, אחת ירדנית, אחת פלסטינית? הדברים האלה עשויים להפוך בן לילה לאקטואליים. ישראל ועמה רוצים בשלומה ובשלמותה של הממלכה הירדנית, אך במחול השדים המזרח-תיכוני הנוכחי לא ניתן להתעלם מן האפשרות שהשאלה מי היא ירדן ומי הם תושביה, תהיה פתאום רלוונטית מאוד.
הנה לקט קצר.
באפריל 1948, בכנס הליגה הערבית בקהיר, הכריז המלך עבדאללה הירדני: "פלסטין ועבר הירדן הן אחת, כי פלסטין היא קו החוף ועבר הירדן היא העורף של מדינה אחת".
ב-1966 הכריז המלך חוסיין בקהיר: "ממלכת ירדן חייבת לההפך לרפובליקה פלסטינית".
בפרואר 1970 הודיע הנסיך חסן הירדני – "פלסטין היא ירדן וירדן היא פלסטין. יש כאן עם אחד וארץ אחת, עם היסטוריה אחת וגורל אחד".
במרץ 1977 פרסם פרוק קדומי, "שר החוץ" של אש"ף עד היום, בשבועון 'ניוזוויק' דברים אלה: "חייב להיות קשר, כי ירדנים ופלסטינים נחשבים ע"י אש"ף כעם אחד".
ב-אוקטובר 1977 אמר המלך חוסיין בטלוויזיה המצרית: "שני העמים הם למעשה אחד, זו עובדה".
בנובמבר 1979 הסביר נציג ירדן, עוביידאת, באו"ם - לאמור: "ירדן ופלסטין הם חלקים מאותו עם והקשרים ההיסטוריים בין העם הפלסטיני בירדן ובפלסטין הם מזמן קדום".
בספטמבר 1980 אישר גם שר החקלאות הירדני, מרוואן–אל-חמוד, כי: "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, במונחים של טריטוריה, זהות לאומית, סבל, תקווה ושאיפות".
בדצמבר 1981 חזר ואישר המלך חוסיין בעיתון 'אן-נהאר-אל ערבי-ואל-דאולי': "האמת היא שירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן".
בשנת 1987, בוועידה ברבת עמון, התפתח בין הנשיא חאפז אסד הסורי והמלך חוסיין הירדני דו-השיח הבא:
אסד: "פלסטין היא שלי, חלק מסוריה. מעולם לא היתה מדינה עצמאית ששמה פלסטין".
חוסיין: "הופעתה של האישיות הלאומית הפלסטינית באה להשיב לטענות ישראל כי פלסטין היא יהודית, אבל האמת היא שאסור לחרוג מהמסגרת הערבית הלאומית" (מעריב, 30.11.87).
בשנת 1988 קיבלה ירדן את דין החלטת וועידת רבאט מ-1974, לפיה אש"ף הוא "הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני" ואת המסקנה הסיקה ירדן ב-1988, כאשר וויתרה על תביעתה לייצג את הפלסטינים וביטלה את אזרחותם הירדנית של ערביי ירושלים ויו"ש. מאז, החליפו הזיקיות הירדנית והפלסטינית את הצבע וכעת הן מעמידות פנים שירדנים ופלסטינים הם – ותמיד היו – שני עמים נפרדים.
את התיאור הקלסי של ההיגיון שמאחורי ההסוואה הזאת נתן זוהייר מוחסיין, ראש מחלקת המבצעים הצבאיים של הפת"ח וחבר הוועד הפועל של אש'ף, בראיון לעיתון ההולנדי "טרוב" ב- 31.3.1977: "רק למטרות טקטיות אנחנו מקפידים להדגיש את הזהות הפלסטינית שלנו, כי זה האינטרס הלאומי של העם לעודד זהות פלסטינית נפרדת כדי להעמיד אותה מול הציונות. הקמת מדינה פלסטינית נפרדת היא אמצעי חדש בקרב המתמשך נגד ישראל... לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלסטין לא נדחה, אפילו לרגע אחד, את האיחוד-מחדש של ירדן ופלסטין".
שתי הערות:
תשאלו: מה הנפקא מינה אם יש שני עמים ערבים משתי גדות הירדן, פלסטיני וירדני, או עם אחד – פלסטיני? התשובה היא, שאם כדבריהם הקודמים זו ארץ אחת, פלסטין – הרי הארץ הזו כבר חולקה וחלקה הגדול – עבר הירדן - נמסר להם. ממילא, טענתם שהם עם חסר מדינה חסרת בסיס.
והארה ב'א' לגבי נקודת המבט של השמאל היהודי. בימין הגו תכנית שלום, לפיה הערבים באזורי B ו- A יקבלו שלטון-בית אוטונומי בכפוף לריבונות ישראלית, ובמסגרת זו יצביעו לשלטון המקומי שלהם כאן, ובו-זמנית יהיו אזרחי המדינה שמעבר לירדן (בין אם תקרא לעצמה 'ירדן', ובין אם – פלסטין'), ושם תהיה הצבעתם הלאומית, כפי שהיה עד שנת 1988, כאשר ירדן שללה מהם את אזרחותה. על המחשבות האלה משיב השמאל בביטול. הוא מתעקש לראות כאן שתי מדינות ושני עמים ערבים דווקא, כדי שיהיה למי למסור להם את ירושלים "והגדה".
אני מעז להתנבא, שאם יום אחד הרוב הפלסטיני בירדן (80%) יתפוס שם את השלטון, או מדינה פלסטינית שתקום חלילה ביו"ש תשתלט על ירדן מכוח היותם "עם אחד וארץ אחת" כפי שהתבטאו בעבר – השמאל שלנו יהיו הראשונים להנהן בהסכמה, לא יתביישו לטעון כי תמיד ידעו שהם עם אחד, ולראייה יצטטו את כל האמרות שהבאנו, לפני שהזיקיות שינו את הצבע שלהן.