הרבה קולמוסים כבר הספיקו להישבר מאז בחירותו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. במאמר זה אין בכוונתי לחדש דבר ביחס לסיבת לבחירתו של טראמפ, אלא להפנות את תשומת הלב לפרט מעניין במבנה החוקתי של ארה"ב, אשר אִפשר את נצחונו של טראמפ, ממנו נוכל ללמוד שיעור מרתק בדמוקרטיה.

ארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, "אם כל הדמוקרטיות". מדינה שחרתה על דגלה את עקרונות הצדק, השוויון, החירות והחופש. והנה, דווקא במדינה זו, המבנה החוקתי מאפשר בחירותו של נשיא שרוב העם מתנגד לו - היפך עקרון הכרעת הרוב והיפך עקרון השוויון הפוליטי (כל אזרח = קול אחד), שהם עקרונות יסוד בדמוקרטיה. איך זה קורה?

למי שלא מצוי בפרטים, הסבר קצר. ע"פ תוצאות הבחירות זכתה קלינטון בכמאתיים אלף קולות יותר מטראמפ, רוב לא מבוטל כלל. ויחד עם זאת, בגלל "שיטת האלקטורים" כפי שמיד נסביר, היא בכל זאת הפסידה במירוץ.

ע"פ שיטת האלקטורים, כל מדינה ומדינה בוחרת את 'הנשיא שלה' כביכול, כלומר – את מי שהיא הייתה רוצה לראות מכהן כנשיא. ההכרעה בכל מדינה היא חד חד ערכית – הכל או כלום. מי שזוכה ברוב הקולות במדינה פלונית לוקח את כל הקופה, כלומר - כל האלקטורים של אותה מדינה הם שלו. האלקטורים של כל מדינה נשלחים ל"אסיפת האלקטורים" והיא שבוחרת בפועל את הנשיא. לכן, מועמד שיהיו לו יותר אלקטורים באסיפה, יזכה בנשיאות.

אבל, וכאן הקטש', לא כל מדינה שולחת אותו מספר של אלקטורים לאסיפה. מספר האלקטורים ששולחת כל מדינה נקבע על פי גודל אוכלוסייתה. ככלל, מדינות בהן האוכלוסיה גדולה יותר שולחות מספר רב יותר של נציגים לאסיפה.

ואעפ"כ, היחס בין גודל האוכלוסיה לבין מספר האלקטורים שהיא רשאית לשלוח, איננו שווה בכל מדינה ומדינה. לדוגמה, אלקטור אחד בקליפורניה מייצג פי ארבעה יותר בוחרים מאלקטור אחד של ויאומינג. המשמעות היא שכל קול בוויומינג 'שווה יותר' מבחינת מספר האלקטורים. שיטה זו מפרה לכאורה את עקרון השוויון הפוליטי - "כל אחד = קול אחד". מהי ההצדקה לכך?

ובכן, מסתבר שמעבר למחויבות לזכויות הפרט ועקרון השוויון, רצו המייסדים של ארה"ב להבטיח גם את כוחן של המדינות הקטנות בארה"ב. אילו היה הנשיא נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות הקטנות 'נבלעות' כביכול במדינות הגדולות, ומאבדות את משמעותן כמדינות נבדלות. השיטה הנוכחית מבקשת להאדיר את כוחן הפוליטי של המדינות הקטנות, כדי להבטיח שירצו להשאר חלק מאיחוד המדינות (ארה"ב). לכן, יחס האלקטורים לנפש במדינות בעלות אוכלוסייה קטנה גבוה בהרבה, ומעניק לבוחרים שבתוכן השפעה משמעותית יותר על תוצאת הבחירות.

ואחר כל האריכות הזו – מה לנו ולזה? ובכן, שיטה זו מלמדת אותנו שגם במדינה כמו ארה"ב, פסגת הדמוקרטיה, ישנם שיקולים שגוברים על הרצון להעניק שוויון פוליטי מלא לכל האזרחים. במקרה הזה מדובר על "אינטרס לאומי" למנוע את התפרקות האיחוד בין המדינות, שהרי אילו המדינות החברות באיחוד היו מגיעות למסקנה כי כתוצאה מהאיחוד הן מאבדות את ריבונותן, הן היו עלולות לפרוש מהאיחוד ודבר זה נוגד את האינטרס הלאומי של ארה"ב.

המשמעות היא ששיקולים לאומיים, שיקולים שחורגים מעבר לרצון האישי של כל פרט ופרט אלא מבטאים את רצון הכלל (הקולקטיב) כביכול, דוחים עקרון כל כך בסיסי כמו שוויון פוליטי. ואעפ"כ, עובדה זו איננה גורעת מהיותה של ארה"ב מדינה דמוקרטית לתפארת.

דומה בעיני כי בעקרון האמור טמונה בשורה משמעותית עבור מדינת ישראל, הרבה יותר מאשר בבחירה הספציפית בדונלד טראמפ. מדינה, שמתיימרת להעמיד במרכז את זכויות האדם, חייבת להבין שזכויות הפרט אינן מסתיימות בשוויון וליברליזם. בני אדם רוצים לא רק חופש לעשות ככל העולה על רוחם, הם רוצים גם להיות חלק ממסגרת - קהילה, עם, אומה – שמגבילה אותם, מגדירה אותם ומבדילה אותם מאחרים (בשונה משוויון). מדובר בצורך אנושי בסיסי הראוי להגנה כמו כל יתר זכויות הפרט. לפעמים הצורך הזה בהגדרה והשתייכות הוא כ"כ חזק עד שהוא יכול לדחות, או לצמצם, גם זכויות חשובות אחרות כמו הזכות לשוויון פוליטי.