לפני ארבע שנים החל נדב בן יהודה, לוחם לשעבר בסיירת גולני, לטפס על הר האוורסט. אחרי חודשים ארוכים של הכנות קדחתניות במטרה לחזק את שרירי הרגליים, יכולת הנשימה וכושר הסיבולת סוף סוף הגיע למרגלות ההר הגבוה בעולם. אחרי עשרות ימי טיפוס וסיכון חיים תמידי הגיע נדב לחלק האחרון של ההר האימתני. הוא כבר ראה את הסוף ודמיין את עצמו נעמד על גג העולם ומניף את דגל ישראל.
לפתע, כשלוש מאות מטרים לפני הפסגה, ראה מטייל טורקי מוטל על הקרח חסר הכרה. נדב היה יכול להחליט להתעלם ולתרץ אחר כך שלא ראה את הפצוע מפאת קשיי מזג אוויר. המשמעות של עצירה לסיוע היתה ויתור על החלום של הגעה לפסגה וסיכון חייו של נדב. ללא שהיות עצר נדב והחל לטפל במטפס הטורקי. במהלך הטיפול היה צריך נדב להוריד את כפפת ההגנה שלו ובכך להסתכן בנמק. הוא סייע לטורקי לרדת למרות שבמהלך הירידה מערכת החמצן שלו הפסיקה לעבוד. נדב הצליח להגיע עם המטייל הטורקי למחנה הבסיס ומשם חילצו את שניהם לבית חולים. נדב הוא בן לעם היהודי המתחנך כבר אלפי שנים לתת דווקא כשקשה. זו לא היתה קפריזה תלושה של נדב אלא חלק משרשרת הדורות של עם ישראל שמעריץ אנשי חסד.
אברהם אבינו היה אדם גדול, אדם שהתמחה בחסד. יש אדם שמעניק לאחר באופן חד פעמי ויש אדם שהמקצוע שלו הוא לתת. "וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". היה חשוב לתורה לספר על המיקום המדויק של אברהם ועל הטמפרטורה באותם רגעים ולכן תיארה שהוא ישב בפתח האוהל והיה חם מאוד.
אדם מהשורה נוטה לדאוג לעצמו במצבי קושי. כשחם נכנסים למזגן, כשקר מתכרבלים בסמיכה וכשכואב מחפשים תרופה. בשלב הזה של חייו אברהם כבר בן תשעים ותשע, מספר ימים אחרי ברית מילה כואב. הציפייה הפשוטה היא שישב בתוך האוהל ולא בפתח ושעבדיו ינופפו בענפי דקל לכיוונו כדי להנעים את זמנו של אדוניהם. אך אברהם בנוי מחומר אחר. הוא מבין שאם חם לו כנראה שיש עוד אנשים הסובלים מחום. אם הוא סובל ממזג האוויר למרות שהוא באוהל כנראה שאנשים הנמצאים בחוץ סובלים יותר. לאברהם אבינו לא היה נעים מבחינה גופנית לשבת בפתח האוהל ולספוג רוחות שרב לוהטות אך נפשו שמחה כל כך עד שהיתה ראויה לקבל פני שכינה.
אנחנו, בניו של אברהם, אנשי חסד. לא רק שאנחנו אוהבים לתת ברמה הפרטית אלא גם ברמה הלאומית. אחד מהמדדים שמדינת ישראל מובילה בו ביחס לעולם כולו הוא בעשיית חסד ולכן הרפואה הציבורית בארץ נמצאת ברמה כל כך גבוהה. אנחנו לא ניתן שקשיש יעבור שלושה חודשים בלי ביקור במרפאה כדי לוודא שהכל תקין. אנחנו לא ניתן שתינוקות לא יחוסנו כנדרש. לפני שנתיים נחטפו שלושה נערים ומדינה שלמה עצרה את נשימתה מרוב דאגה לשלושת האזרחים האלמוניים הללו. תפילות המוניות בכותל, עצרת ענקית בכיכר רבין והתגייסות של מאות אלפי חיילים בחיפוש אחריהם הציפו לעיני העולם כולו את עוצמת הרעות הישראלית. המבחן הגדול שלנו איננו האם נהיה מוכנים לעשות חסד אלא האם נעשה חסד אפילו כשקשה לנו. בעצם, דווקא בגלל שקשה לנו אנחנו מבינים את טעמו המר של הקושי וממילא רוצים לעזור לחבר. אם קשה לי אז כנראה שגם קשה לחבר שלי אז אולי כדאי שאדאג לו וכך אהפך לאדם טוב יותר.
הלוואי ועולם חסד יבנה עוד בימי חיי.