הידיעה הבאה הייתה מסוג 'ידיעות השלולית '- אלו שמשפריצות עליך בדרך לעבודה טיפות מים כעורות שנדבקות לך לכתם על המכנסיים ודופקות לך את הבוקר.
"לאחר שאף אחד מחבריה לספסל הלימודים לא הגיע לאירוע בת המצווה של מיכל, פרסמה קרובת משפחתה של מיכל (בדוי), תושבת באר שבע, פוסט בפייסבוק המבקש מכל מי שיכול להגיע ולשמח את הילדה:
'עזרה דחוף מהורים לילדים, ילדה בת 12 חוגגת בת מצווש לכיתה שלה ומשום מה ההורים חשבו שזה לא מספיק חשוב לשלוח אותם, בבקשה, כל מי שיכול להגיע יעשה מצווה ענקית'.
לאחר פרסום הפוסט שזכה לשיתופים רבים, הגיעו תוך זמן קצר מאות אנשים בכדי לחגוג עם מיכל.
אח"כ חבר שלי הפנה אותי לתגובות שהחלו לזרום מקרב חברי הכיתה שטעות בתאריך היא זו שמנעה מהם להגיע. לא יודע. ייתכן. בכל אופן גם אם כן, החרם הזה צף והזכיר לי עשרות מקרים של חרמות ונידויים אחרים שיצא לי בתור תלמיד ולאחר מכן בתור מחנך כיתה להיתקל בהן.
תלמיד או תלמידה, בדרך כלל בעלי נוכחות במצב צבירה של גז: לא רואים אותם ולא שומעים אותם פשוט לא באים טוב בעין למלך או מלכת הכיתה, סיבה שבהחלט עונה על מירב הקריטריונים של 'ביקורת התבונה הטהורה' וכללי הלוגיקה בכדי להוציא אותם מחוץ לחוק או לחלופין את המעמד החברתי שלהם לחל"ת. עד כדי כך הסיפור פשוט: באתי. ראיתי. השפלתי. הלכתי.
תמיד שאני נתקל במקרים כאלו אני מנסה להבין מה נסגר עם הילדים המעליבים הללו? אחרי הכול מדובר בחומר גלם שהוא זהב טהור. מקסים. נפלא. רגיש. מרתק. בלי ציניות. אז איך מגיע השלב שתלמידים מסוגלים לפעמים לגלות אכזריות שמזכירה לך כרישים במוצאי צום כיפור?
מה, אתם באמת לא חושבים על ההשלכות? על כך שאתם הולכים לצלק כאן את הילדה הזו לעוד הרבה שנים ולצרוב לה בנשמה זיכרון נוראי שייחרט בה ויפגע אנושות בדימוי העצמי שלה?
ובכן. לא. הם לא רואים. ולא מקשרים. ולא מבינים כמה חשוף וערום יכול להיות בן אדם שמזמין אנשים אחרים למסיבה שלו, תהיה יום הולדת או בת מצווה או מה שלא יהיה. כי מה זה בעצם ההזמנה הזו אם לא מבחן פופלאריות ציבורי שאומר בעצם: 'האם אתם אוהבים אותי?'.
כמה פעמים יצא לי לשמוע סיפורים על בני נוער שהשתמשו בבמות החברתיות החדשות של הפייסבוק או ה'ווטסאפ' בכדי להעיף ולבייש את חבריהם לכיתה או לפתוח אירועים וקבוצות בהם הודרו נערים שכל חטאם היה שלא התאימו במדויק לקריטריונים החברתיים של אותה החבורה.
כשנשאלו האם הם מודעים לגודל הנזק ולהשלכות שלו והאם הם באמת הבינו את הצער וההרס שהם זורעים בחרמות האלו?
ענו שהם לא חשבו על כל ההשלכות וזה בכלל היה בצחוק. בקטנה. וואלה. ולא עזרה העובדה שבין אותם הנערים היו גם חבר'ה אידאולוגים נפלאים שמתנדבים בכל מיני מקומות:
מסתבר שמודעות חברתית לקלות הרבה בה ניתן לצלק נער מבחינה חברתית קיימת היא כמו זכוכית:
קשה לקנות אותה, כל כך בקלות היא נוטה להיסדק.
אבל יודעים מה? ההתנהגות של התלמידים לא הפילה אותי. בשביל זה אנחנו המחנכים שם. מה שכן הרס אותי הייתה השאלה: איפה ההורים בתמונה?
יכול להיות מצב שיש הורה שיודע שהולך להתקיים בר מצווה או בת מצווה בכיתה של ילדיו והוא לא דואג שהם יגיעו? זה באמת עובר לו מתחת או מעל לראש? האם באמת לא אכפת להם שילדיהם יטלו חלק בלינץ' חברתי? קטנותי.
מעבר לכך ואם כבר בילדים שקופים עסקינן, האם אתם הורים יקרים מודעים למצב החברתי של ילדיכם? האם אתם יכולים להבטיח שהם לא שקופים? סובלים מהתעללות חברתית? מודעים לכך שרע להם ועבורם הכיתה אינה מרחב מוגן? האם אתם יכולים לנקוט בחמישה שמות של חבריהם? אירועים חברתיים בהם הם היו מוזמנים לאחרונה? מתי לאחרונה יזמתם שיחה עם המחנך שאינה קשורה לציונים אלא רק לאקלים החברתי שלהם?
יש והמודעות הזו שלכם, תהיה ההבדל בין אתגר חברי עביר לחוויה טראומטית שתרדוף את ילדכם עד היום האחרון.
יש וגם במקרים כאלו נתקלנו, שהיא תהיה בעלת השלכות מכריעות וחשובות הרבה יותר.