טנקיסטים סרבנים
טנקיסטים סרבנים

מן העיתונות: "שמונים וששה מתגייסים חדשים סרבו פקודה להתגייס לשריון". כטנקיסט לשעבר וכמדריך תותחנות טנקים שהכשיר אלפי אנשי צריח לטנקי פטון בין השנים 1969-1971.

אותם טנקיסטים מקצוענים שהקיזו דמם והקריבו חייהם בהגנה על מדינת ישראל לאורך תעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה ומי שבגופם, כן ממש בגופם, עצרו את טנקי המצרים מלהגיע לבאר שבע ומשם בואך תל אביב וירושלים במלחמת יום הכיפורים הכול כך נוראה חשבתי רבות על הסוגייה.

האמת, כמי שישב בתוך טנק במלחמת יום הכיפורים ועבר את החוויה המזעזעת של פגיעת פגז ונפילתו של חבר-אילן קיטאי ז"ל- אינני מאלו החושבים כי ישיבה בתוך מפלצת פלדה זו צריכה להיות פסגת שאיפותיו של צעירה או צעיר בני 18.

ראשית השירות הצבאי הוא כורח שנגזר עלינו על ידי מקצת משכנינו, אלו הקרובים יותר ואלו הרחוקים. אי ההשלמה עם קיומה של ישראל עצמאית במשך 68 השנים האחרונות מחייבת אותנו להחזיק צבא חזק , מודרני, איכותי ומרתיע. כבר ברור לכולם כי המלחמה הטובה ביותר היא זו שנמנעה וכי רק צבא חזק מביא שלום.

בשנים האחרונות חל פיחות במעמדו של חיל השריון. העיסוק העיקרי של צה"ל הוא במשימות שיטור למיניהן בשטחים או במאבק נגד מה שנראה יותר ככנופיות אלימות מאשר צבא מאורגן. אמנם , מפעם לפעם, מתברר במהלך ימי לחימה שהכנופיות כבר מזמן הפכו ליחידות צבאיות מאורגנות (ראה ערך חיזבאללה וחמאס) אבל התפיסה נשארה כשהייתה.

לא פעם בעבר קבלתי על הגישה המוטעית של צמרת צה"ל ומערכת הביטחון לפיה מוענקת תשומת לב מיוחדת ויוקרה ליחידות ההאזנה למיניהן על חשבונן של היחידות הלוחמות אך אני חש כי זו מלחמת דון קישוט בתחנות רוח. מספר מרכיבים חברו להם יחד בתחום זה: האחד, השרות ביחידות נותן , לכאורה, בסיס, לקריירה מבטיחה בחיים האזרחיים ובעיקר לרואים בהן מתכון לעשיית עושר (אגב בלי לסכן חיים). זאת ועוד המסתורין האופף יחידות אלו והתשובה המקובלת של : "אינני יכול לספר מה אני (או בני) עושה בצבא" –גם היא מוסיפה ליוקרת השרות ביחידות אלו.

המאבק היום יומי בטרור הסכינאות המטריד מאוד (אך אינו מסכן את הישרדותה של ישראל) חושף לעין הציבורית את לוחמי משמר הגבול ולוחמי חי"ר אחרים שאמנם יוקרתם אינה כשל אנשי יחידות ההאזנה 81 ו-8200 ודומיהן אך בכל זאת יש בכך נחוח של ידוענות למי שמסכן חייו יום יום , שעה שעה.

ולבסוף נשארים הטנקיסטים. אלו שעובדים קשה. אלו ששירותם אינם תורם להם דבר בחייהם האזרחיים (לכאורה כי עבודת צוות ותפעול כלים טכניים תורם רבות) . אלו שיוצאים לחופשות פחות מאחרים. אלו שמסריחים מגריז ומשמנים. פעם, לפני שנים רבות, ידעו לפרסם בציבור ספור על "הצלף המצטיין" (אחד שלום כהן שהשמיד טנקים רבים "בקרב על המים" לפני ששת הימים) או על הטען קשר שטען פגזים כבדים בקצב של מא"ג או על נהג טנק שנהג תחת אש כאשר ההגה נתקע וכו'.

היום כאשר מקללים טנקיסט (אמנון אברמוביץ)  שקיבל ציון לשבח על אומץ ליבו בשל עמדותיו -נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ממלאים פיהם מים ואולי אפשר לאתר בזכוכית מגדלת תגובה כלשהי שלהם.

אז נכון שהשריון נשאר, לדעתי, חיל המערכה העיקרי שלצה"ל שבלעדיו לא ניתן להכריע אויב לא בשדה הקרב בעבר ולא בשדה הקרב העתידי. האפרוריות, היעדר התהילה, חוסר העניין התקשורתי והתעלמות צמרת צה"ל ממנו לא ישנו כהוא זה את חשיבותו להכריע ואת כושרו להרתיע. רצוי שהרמטכ"ל וקציניו יפנימו תובנה חשובה זו המורכבת משתי אמירות הקשורות זו לזו: הטנק במלחמה ינצח והאדם שבטנק ינצח.

במקומם של ה-86 שסירבו להתגייס לשריון יבואו אחרים שיהיו טנקיסטים טובים יותר ואמיצים יותר רק הלוואי שלא נזדקק להם ולא לחיילים אחרים ונגיע ליום בו השלום והביטחון ישררו בתוכנו.