חוק ההסדרה: אני מתביישת

סוזי דים , ו' בכסלו תשע"ז

בניגוד לכל הצוהלים אני מתביישת בתוצאה העגומה של פרשת חוק ההסדרה ועמונה.

אני מתביישת שחוק ההסדרה לא עבר כדבר של מה בכך לפני 10 שנה – אם לא 30. מה כל ההמולה?

אני מתביישת שאנו שומעים בהכנעה טענות שהימין גורם לנזק מדיני – במקום שנזעק חזרה שהשמאל הוא שגורם לנזק המדיני בגלל דברי הבלע הפומביים שלו (ושל בני בגין) נגד כל מעשה של הימין.

אני מתביישת שלא נעשה יקר וגדולה לאחינו המתיישבים – לא בעתניאל, לא בנווה צוף, וכעת גם לא בעמונה.

אני מאד מאד מתביישת שמשה כחלון מרשה לעצמו לא לכבד לא את תושבי עמונה, לא את ארץ ישראל, ולא את חתימת ידו על ההסכם הקואליציוני. אני יודעת מה הבוחרים שלו חושבים, ואני יודעת שגם הוא יודע.

אני גם מתביישת במעשה הפרלמנטרי השפל של ד”ר בני בגין – שעוד מחזיק מעצמו שעשה משהו טוב. ואני מאד מבקשת ממנו להפסיק לחשוב  שמנת המשכל שלו עולה על זו של דלי ההבנה, לטעמו, שתמכו בחוק. גם אני גדלתי במשפחה אקדמאית בדיוק כמו בגין. לא פעם כשהתיישבתי ליד השולחן בבית, חתן פרס נובל ישב מולי, ושנינו שתינו מאותו סיר של מרק טעים שאמא שלי הכינה לכולם, וכולם דיברו על דברים ברומו של עולם.

אני מתביישת שראש ממשלת ישראל לא ראה זאת כזכות שנפלה בחלקו, להעביר חוק שמרומם את מעמדם של המפוארים שבאזרחיו - המתנחלים.

אני מתביישת שמישהו יכול לומר שהימין האידאולוגי “לא רוצה להתפשר” – כאילו שחוק עלוב שכזה הוא לא פשרה ענקית כשהוא בא במקום חוק כדבר מובן מאליו ביום הראשון של הקדנציה, ואחריו תנופת ההתיישבות שהייתה אמורה להתחיל יום אחרי שהממשלה התיישבה על כורסותיה.

אני מתביישת שממשלת הימין עד היום לא דאגה למיליון מתיישבים -- שהיו באים בהילוך רביעי, לו רק הכינו עבורם תשתיות, מקומות עבודה, אישורי בנייה ובעיקר -- כבישים בטוחים במקום מלכודות מוות . חזרנו למשוריינים של שנת 48 (“מיגון”) - זה לא מביש??

אני מתביישת מן הפוליטיקאיות והפוליטיקאים הרבות והרבים (לא כולם כמובן) שעושות ועושים מעט מאד, מעט מדי. אני מתביישת שאין לנו סטנדרטים ושאין להם סטנדרטים.

אני מתביישת שטוענים שחצי-כישלון שכזה -- שגם הוא לא עבר אלא קריאה טרומית! --  נחשב דבר מפעים ומשמח והיסטורי. כשהבן שלי מקבל 50 במבחן, אני לא אומרת לו שזה הישג היסטורי. אני אומרת לו שצריך באופן דחוף לפתוח מחדש את הספרים ולשאול את עצמנו איפה טעינו ומדוע נפלנו.

אני מתביישת שכשמבקשים מאיתנו לעזור להתיישבות בדבר הקטן ביותר – להתפקד, להתייצב, לתרום, לצלצל -- אנחנו לא פעם מסרבים (“לא מתאים לי...”) במקום לומר בעקביות, “לכבוד הוא לי להיות גם אני חלק מן ההיסטוריה שנרקמת לנגד עינינו ביהודה ושומרון!”.

ומעל לכל אני מתביישת להביט בעיניים של תושבי היישוב עמונה. הרי נכשלנו במשימה הבסיסית ביותר -- של אמירת “כן” לרעיון של עמונה, של התיישבות חלוצית בהר טרשים קרח, ממש כמו בספרים.

אני מתביישת שמא אפגוש אישית מתישהו את החייל הפצוע יהודה הישראלי או את הוריו – לאחר שאמרנו “לא” לעפרה. זה כמו לירוק על קבר של חייל בעיניי.

אני מתביישת לעמוד בפני אלוקינו, שהוא גם “אלוקי אבותינו” -- לאחר שאמרנו “לא” לנתיב האבות, אף על פי שאחינו המתיישבים מסרו ומוסרים שם את נפשם. מקום על שמו של אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו כבר לא חשוב בעינינו? לא שווה לשמר בשבילו את “סעיף 7” המפורסם שכעת ירד לטמיון?

לבי נשבר בקרבי, מבושה.