בשבוע האחרון  צוין ברחבי העולם מלאת 69 שנים לאשור מגילת זכויות האדם של האו"ם. במדינות רבות ובתוכם ישראל  נערכו טקסים, כנסים ופעילויות חינוכיות שונות  בהקשר זה.

אירועים אלו ציינו את ההתקדמות הרבה שעבר העולם מאז הימים בהם גזענות, שעבוד, שרירות לב ואפליה היו נורמות חוקיות ומבורכות ברוב מדינות העולם, ועד ימינו אלה שבהם למרות העבודה הרבה מאוד שנותרה לאנושות בתחום זה, הרי לפחות ברמה ההצהרתית כמעט כל מנהיגי העולם מחויבים לכבודו ולחרותו של אדם באשר היותו אדם.

אולם, לא כולם הצטרפו לחוגגים. אני מניח שרבים מקוראי שורות אלו (והכותב בתוכם) חשים אלרגיה קלה למשמע צרוף המילים "זכויות האדם", והעובדה שתלמידי ישראל מכתה ב ועד יב נאלצים לשנן ולהבחן על זכויות אלו  על כל פרטי פרטיהם ודקויותיהם המשפטיות, אינה בדיוק מוסיפה בריאות לחייהם של רבים.

הסיבות לרתיעה שחשים רבים כל כך, ממושג  כה חיובי שלכאורה הולם לחלוטין את תפיסת "בצלם אלוקים ברא את האדם" רבות ומגוונות, ונמנה כמה מהם.

ראשית, כידוע הפכו "זכויות האדם" לאחד מכלי הנשק המרכזיים של כוחות הרוע והשחור בעולם. כל הצופה במתרחש בטרגיקומדיה של "מועצת זכויות האדם" של האו"ם, בה מדינות כדוגמת סוריה, סודן או קונגו הרוצחות אלפים מאזרחיהם מדי יום, מטיפות מוסר למדינת ישראל בשם זכויות האדם מבין היטב במה מדובר. כמובן, העובדה שיכולת המאבק של כוחות האור בכוחות החושך העולמי עוקרה והוגבלה והפכה במידה רבה לכמעט בלתי אפשרית,  בשל הניצול הציני שמבצעים  ארגוני הטרור ב"זכויות" אלו , גם היא איננה מוסיפה פופולריות למושג זה.

שנית, גם בתוככי העולם החופשי ובארצנו הקדושה פנימה, יש לחסידי זכויות האדם עוד הרבה מה ללמוד על יושרה ועקביות. ההתנהלות הכאובה של מחנה זה ושלוחיו במערכת הציבורית  באירועים כאובים הזכורים לכולנו, המוסר הכפול ביחס לאישי ציבור שהואשמו בנושאים כאלו ואחרים ועוד דוגמאות רבות, הפכו את מושג זכויות האדם למזוהה פוליטית לחלוטין עם מחנה מסוים, והתגובות הם בהתאם.

הסיבה השלישית לרתיעה היא ההגזמה והפרשנות הקיצונית  הניתנת על ידי המחנה הליברלי  לרשימת הזכויות. המאבק האגרסיבי בשם עקרון זכויות האדם והחרות למען צמצום השפעתה ומקומה של המשפחה המסורתי, מאבק הפוגע  בערכי המשפחה החשובים כל כך (עדיין) למרבית הציבור, אי היכולת להעביר ביקורת על מיעוט כלשהוא "רק בשל היותו מיעוט"  ודוגמאות רבות נוספות, הופכת את ההזדהות עם זכויות האדם להזדהות אוטמטית עם ערכים ליברלים הקיצוניים ביותר, הזדהות שרבים אינם חפצים בה.

ומעל הכל, לצד הברכה הרבה (באמת!) שהביאו המאבקים למען זכויות האדם לעולם, הרי בגינם נשכח לו עיקרון החובה. הדרישה מהאדם לעמול ולהתגבר על יצריו ועצלותו כדי לסייע לחברו ולכלל, ההבנה כי חובה על האדם לרסן עצמו ולהקדיש את משאביו ומרצו לתיקון עצמו ולתיקון החברה, היציאה מאזור הנוחות של "מגיע לי" לאזור המאתגר של "אני חייב"- כל אלו הם יסודות שבלעדיהם לא תכון חברה מתוקנת, ועל אחת כמה וכמה יהודית.

היהודי המאמין זוכר היטב את דברי הפתיחה האלמותיים של "מסילת ישרים" ולפיהם : "יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא שידע האדם מה חובתו בעולמו". אולם, גם אלו המרגישים פחות מחויבים לדברי הרמח"ל, יכולים להתלות באילן  גדול כדוגמת דוד בן גוריון שקבע בראשית שנות החמישים כי: "נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות האדם כאילו אנו חיים במאה השמונה עשרה כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה  את אזיקי העריצות והכריזו על זכויות האדם...   בימינו יש להכריז קודם כל על חובות האדם .מדינת ישראל יש לבנות על מגילת החובות –על חובת קליטת עליה. חובת בנין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה..." (מתוך דברי הכנסת, 1950)

לקראת מלאות שבעים שנה למגילת זכויות האדם, שככל הנראה נוצרה שלא במקרה בד בבד עם הקמת מדינת ישראל, נראה כי האתגר החינוכי והרעיוני החשוב העומד לפתחנו, הוא המרתו של שיח הזכויות בשיח חובות. חובות אלו שיכללו כמובן את הכבוד לזולת, המחויבות לחלש, ובד בבד את המחויבות לכלל, יוכלו להוביל את כולנו למקום טוב יותר מבחינת אופי החברה, מחויבותנו  היהודית ובסופו של דבר ידאגו טוב יותר גם לזכויות האדם.

להשתמע ביום חובות האדם. במהרה בימינו אמן.