רבי אברהם דוב מאבריטש, מחבר ספר 'בת עין' (ההילולא שלו ב- יב כסלו) עלה בראש חסידיו והתיישב בצפת. הרבי היה אדם המעורב בדעת עם הבריות, אולם זמן מה לאחר עלייתו לארץ, הסתגר הרבי בחדרו במשך תקופה ולא דיבר עם שום אדם. כמובן, שחסידיו התפלאו מאוד, ותהו לפשר ההסתגרות המוזרה.

והנה, באחד הימים יצא הרבי לפתע מחדרו, התבונן על האדמה שסביבו ופניו נהרו. כשחזר, קרא הרבי לכל חסידיו לסעודה חגיגית בה יסביר להם את פשר הנהגתו החריגה.

כאשר התאספו כולם, פתח הרבי ואמר: דעו לכם, שבעת שגרנו בחוץ לארץ, בא אלי פעם שליח מארץ ישראל וסיפר לי בהתלהבות על מעלותיה הרבות של ארצנו הקדושה. כל כך התלהב אותו שליח, עד שאמר: "רבי הקדוש, מי שיש לו עיניים לראות, רואה שבארץ ישראל כל אבן היא יהלום".

באותה שעה התלהבתי והחלטתי לעלות לארץ.

והנה, כשהגעתי לכאן, נראו לי אבני הארץ כאבנים רגילות. בתחילה התאכזבתי מאד, וחשבתי שדברי השליח היו דברי שווא. אולם לאחר זמן הבנתי, שהבעיה היא בי, כי עדיין לא זכיתי להבין את מעלת הארץ. לפיכך, הסתגרתי בחדרי ועסקתי בקדושת הארץ. והיום, כשיצאתי החוצה זכיתי וראיתי שכל אבן היא יהלום.

יש אנשים שחושבים, שאת ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, עליהם לראות בעיניים גשמיות. מחפשים הם שורה של הבדלים גשמיים בתחומים שונים בין הארץ לחו"ל – יופי, כלכלה, אופי חברתי ועוד. האמת היא, שיש צדק מסויים במחשבה זו, שהרי ארץ ישראל היא ארץ גשמית, ולפיכך טבעי לצפות שמעלותיה ייראו בעיניים גשמיות. (ואכן, ראינו במאמר האחרון ללך לך על פי בראשית רבה, שאברהם אבינו הבחין במעלות הארץ גם בעיניים גשמיות).

אולם, מחשבה זו היא רק 'חצי' נכונה. החצי הנכון הוא, שביכולתינו לראות את מעלת ארץ ישראל בעיניים גשמיות. אולם, כדי להגיע לכך עלינו לבנות בתוכינו גם את ה'חצי' המשלים - ה'חצי' הרוחני.

מעלתה של ארץ ישראל בכך שהיא ארץ קדושה. גשמיות ורוחניות נושקים בה זה בזה. מעלתה של הארץ שהיא ארץ רוחנית, ומתוך שהיא רוחנית גם הגשמיות בה קדושה (ולהיפך – מתוך שהגשמיות בה קדושה, גם הרוחניות ה מתרוממת). לפיכך, רק מי שמחובר למעלות הרוחניות של ארץ ישראל, יראה בה מעלות גשמיות.

ועוד דבר – יש אנשים שחושבים, שאם הם לא רואים את מעלות הארץ, לארץ יש בעיה. האמת היא הפוכה, כנראה הם לא ראויים למעלת הארץ, ולכן היא מסתירה את פניה מהם. (זה עומק העניין, שמי שלא מזדכך מבחינה רוחנית, הארץ 'מקיאה' אותו, חלילה).

למעלות אלו זכה רבי אברהם דב מאבריטש, שדבק בארצנו הקדושה מסירות נפש, והיה ממנהיגי העיר צפת בימים הקשים של רעידת האדמה הגדולה ומרידות ה'פלאחים' והדרוזים. איש המעלה היה, וזיכך עצמו עד שראה דרך מעלותיה הרוחניות של הארץ, שכל אבן גשמית היא יהלום.

בכך זכה הוא להד קול ממעלת יעקב אבינו בפרשתנו. בתחילה יוצא יעקב אבינו מארצנו הקדושה לחרן. כביכול, הוא שוכח ממעלת קדושת 'המקום' (מקום המקדש כמוקד לקדושת כל ארץ ישראל). בחרן, אומר הוא לעצמו, הכיצד לא התפללתי במקום שהתפללו אבותי (רש"י). כך שם הוא את ליבו להתבונן במעלת המקום.

כיוון שחיפש מעלות רוחניות אלה, מתגלים לו מלאכי אלוקים. במדרש כתוב, שאלו מלאכי ארץ ישראל העולים בסולם ונפרדים ממנו, ומלאכי חוץ לארץ היורדים ללוותו. מלאך פירושו – העניין הרוחני המלווה אותו. למעשה, יעקב רואה כאן את ההבדל הרוחני בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. לפיכך הוא אומר בהקיצו משנתו – 'מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים...'. כאן הוא רואה את מעלת המקום על שאר המקומות.

מעלה זו מופיעה בצד הרוחני, אך באה לידי ביטוי עד לגשמיות ממש. האבנים שתחתיו מתאחדות לאבן אחת, ומבטאות בכך את אחדות ישראל. לפיכך, לוקח יעקב את אותה אבן גשמית והופך אותה למצבה ובית אלוקים.

ויהי רצון, שנזכה לראות מעלת הארץ הקדושה, ולראות שכל אבניה יהלומים!