עשרות אלפי נערים וצעירים חיכו לאות הפריצה וההסתערות, ובמקום הסימן המוסכם להתפרצות געשית הם קיבלו במקום הקפות שניות ושלישיות בסימן 'סובו ציון והקיפוה' שהתבררו למפרע כתרגיל שנועד למשוך זמן.
הסיכוי שנראה את אותו נוער, שכאמור התבגר מאז בעשור והחליף את המאחזים באחוזים חוזר ומתייצב שוב לדלג אינם מן הסתם גבוהים במיוחד:
כעת יש להם משפחה. עבודה. וכל מארגז הדברים הללו שמרכיבים את החיים של בן אדם בוגר. זה לא אומר שהם פחות אידאליסטים, חלקם בחרו למקם את חייהם בהתנחלויות דומות אבל ככל הנראה אילוצי הזמן יגרמו להם לוותר על החיכוך הצפוי עם כוחות הביטחון:
מבחינתם קוראים לזה סדר עדיפויות.
כעת ממרום שנותיהם, המחיר הפיזי והנפשי שהם שילמו נראה להם כבד ומצריך חשיבה מחודשת.
הקולות שנשמעים: "אנחנו לא נרים יד על חייל אולם איננו אחראים על הנוער הרב שנמצא פה" מטרידים מאחר שמערכת השיקולים של נער מתבגר, נפלא ואפוף תחושת שליחות ככל שיהיה אמורה מן הסתם להשתנות ולהתעצב עד שתגיע למקום מדויק ונכון יותר כשל אדם בוגר, רוצה לומר: איננה דומה החלטה של בן אדם מבוגר שעבר משהו בחיים להתייצב מול פרשים ויסמניקי"ם להחלטתו של נער ונערה:
בעוד אצל הראשון מפת השיקולים נרחבת עמוקה ומנוסה יותר, אצל האחרונים מתווספים עוד גורמים שלאו דווקא קשורים ישירות לאידיאליזציה הגם שאינם נפרדים ממנה בתכלית:
לחץ חברתי, מרד נעורים, חיפוש ריגושים, להט, קנאות ועוצמות מתפרצות שמחפשות דרך מילוט.
הנוער הזה הוא נפלא. נהדר. גאווה. דור העתיד שלנו. אבל זה שבמרוצת השנים, הניסיון מוכיח שכעבור עשור הוא יחשוב פעמיים לפני שיתייצב שוב לאותה הפוזיציה שכביכול 'לא רואה בעיניים' מראה שהוא זקוק דווקא בעמונה ודווקא מול כוחות הביטחון למעטפת אחראית של מבוגרים שתהיה לידו ותעזור לו לברור דווקא ברגעים מלחיצים אלו, בהם האדרנלין שוצף וקוצף את ההחלטות המדויקות ביותר:
ולכן הורים יקרים! אם חשוב לכם להמשיך ולעודד את ילדיכם למימוש אחיזתנו בארץ מתוך חובת שליחות וערכים, תדאגו שהפעם לשם שינוי, תהיו מודעים לתוצאות העימותים של ילדכם למול כוחות הביטחון על כל המשתמע מכך.
לפעמים ההדרכה שהנוער מחכה לה, היא רחבה ותכליתית יותר מהכלים המשפטיים, טובים ככל שיהיו שמספקים אנשי 'חוננו'.
לא הבנתם? לכו לנערי עמונה מהפינוי הקודם
הם כבר יסבירו לכם.