מַאי חֲנוּכָּה?

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ו בכסלו תשע"ז

עצמי

מַאי חֲנוּכָּה?... שֶׁכְּשֶׁנִכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל טִמְאוּ כָּל הַשְׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל - שבת כא ב

על עם־ישראל נאמר: "עם לבדד ישכון", יחד עם זאת עם־ישראל אינו חי בחלל ריק, סביבו קיימים אומות ולאומים רבים שיש להם דפוסי חיים והתנהלות ופעילות של החיים המעשיים, ועל  החלק הזה אנו עומדים ושואלים: כיצד צריכים אנו להתייחס לחכמות העמים מנהגיהם ונימוסיהם? תשובה לשאלה זו מצויה בישוב הסתירה שבין שני פסוקים בספר יחזקאל, באחת קובל הנביא: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם - לא עשיתם" (ה ז) ובשניה הקובלנא היא הפוכה: 'וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם - עשיתם" (יא יב) ואת הסתירה הזו מיישבת הגמרא (סנהדרין לט ב): 'כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם'.

מדברי הגמרא אנו  לומדים שכמו שצריך שלא לעשות כמעשיהם המקולקלים של האומות, כך יש חובה לעשות כמתוקנים שבהן, שאם לא כן, מדוע קובל הנביא על כך שלא עשו כמתוקנים שבאומות? אמנם  העשייה "כמתוקנים שבהם" צריכה שמירה יתירה, שלא תגרור את העושים לעשות גם כנימוסים המקולקלים, ושמירה זו תתכן רק כאשר עם־ישראל יקפיד לשמור מכל משמר את רוחו ולבבו.

ואז כשנראה מפעם לפעם באומות דבר טוב של הנהגה ישרה או תיקון ישובו של עולם, שראוי לקחתו ולהביאו לגבול ישראל, עם הלקיחה הזו עלינו להקפיד שלא את רוח העמים בכללו נכניס לתוך חייהם של ישראל, כי כניסה זו תפגע במעמדו של רוח־ישראל העלול להיהדף ממקומו. לכן צריך להקפיד שבמפגש של ישראל עם חכמות העמים יהיה רוחו־של־ישראל איתן וקבוע בלב, ככתוב: 'על כסאו לא ישב זר'.

קיומו והישרדו של עם ישראל מובטח רק כאשר התורה, המצוות וכל המידות הקדושות יהיו עיקר חייהם של עם ישראל, והטפל של החיים, מצד צורך השעה וישובו של עולם, הוא יצטרף לצד החיצוני. כאשר כך נוהגת האומה, יכולים אנו לקחת מהדברים המתוקנים המצויים אצל הגויים שסביבנו, אלא שגם אז לא להפכם לעיקר של החיים, באשר הנאמנות לרוח־ה' הוא שצריך שיהיה איתן וקבוע בחיי האומה.

ובהיותנו נוהגים כך גם אם ניקח מחכמת הגויים, אין בדבר הזה כאילו הגויים נכנסים אל גבול ישראל ונוגעים בנחלתו, כי לא האומות הן הפורצות לגבול ישראל, אלא ישראל בבחירתו הוא המחליט על פי שיקוליו מה דרוש לו מהם, ועל אפשרות כזו נאמר: "יפייפותו של יפת באהלי שם".

(מגילה ט ב) לא כך התנהלו הדברים בימי החשמונאים, אז רוח־יון פרץ בכח להיכנס לתוך גבול ישראל לפגוע בקדושתם של ישראל, בניסיון לעצב שאיפות ותכנים חדשים בתוככי החיים הישראלים על פי תרבות יון, על הפריצה הזו אמרו חז"ל: "כשנכנסו יונים להיכל", ובכניסה זו לא נפסלו רק החלקים שבאו במגע ישיר עם תרבות יון ההוללת, אלא היא פעלה לפגום את כל מערכת הדעות, המידות והמעשים, 'טמאו את כל השמנים', להורידם מקדושתם, ולמנוע מהם את פעולתם הטובה והקדושה על עם ה'.

ניסיון ההתפרצות של ההתייוונות, בא לשמש אות אזהרה לעתידו של עם־ישראל, במיוחד בהיותו מפוזר בין עמים ותרבויות זרות, שעליו להישמר שלא להכניס אל תוך החיים המקודשים שלו את הנקלט מטומאת אויר ארץ העמים, שלא נתפתה לומר כי המפגש המוגבל והמצומצם עם תרבות העמים תהיה השפעתו על רוח האומה מועטת, והיא תשפיע רק על אותם חלקים מהתכונות והדעות הנושקים באופן ישיר עם תרבות הגויים, אבל על שאר חלקי החיים היהודיים שאין להם מגע עם העולם הגויי עליהם לא תהיה השפעה והם ימשיכו להתקיים בטהרתם.

ואמנם גם אם טענה זו היתה אמתית, גם אז דיה לעובדה זו להרחיקנו מכך, כי חייבים אנו לשמור מכל משמר את מלוא אורח חיינו האמתיים. שלא כדעתם של חלושי הדעות שבתוכנו המתנחמים באשליה כאילו רק חלק ממסורת ישראל נפגם במפגש הבלתי מבוקר שלהם עם תרבות העולם, ואילו בשאר חייהם היהודיים ימשיכו להתקיים כבעבר, להמשיך להיות יהודים טובים למרות ההתבוללות החלקית הזו.

אלא האמת היא שמיד כאשר רוח זרה חודרת פנימה להיכל החיים הישראליים המקודשים בקדושת התורה, כבר "טמאו את כל השמנים שבהיכל", ולא הניחו בשלמותם אף לא זווית חיים אחת. אלא כמו ארס הנחש התפשט הזרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לפגום ולקלקל את אמונתה ותמותה, לטמא את שמן־משחת־קודש, שמנה של תורה, המאיר את מחשכנו ומקדש את חיינו בכל המצבים.

ולאחר הטומאה הכוללת הזו גם אם ישארו בחיי המתבוללים אי אלו מעשים פרטיים בעלי אופי יהודי של קיום תורה ומצוות, שהנפתים אחרי הרוח הזרה עדיין מקיימים, ועל פי רוב הם יישארו טפלים בחייהם, כמצות־אנשים־מלומדה, מבלי שיהיה בכח השמן הנטמא להאיר את אור הקודש בבית ישראל.