החלטת האו"ם האחרונה, שאחריה הגיע נאומו השנוי במחלוקת של ג'ון קרי, חשפה באופן נהיר וחד מאוד, את ההבדלים שהולכים ונפערים אל מול עיננו בין הימין והשמאל במדינה.

שאלת החזרה לגבולות 67' ונושא המשא ומתן בין הצד שני, היוו תמיד את אחד מסלעי המחלוקות העיקריים שבין שני הגושים. אך אם היה נדמה שמדובר בשתי קבוצות שאמנם חולקות על אופן הדרך אבל שותפות לנקודת הבסיס, נדמה שאבחנות אלו טושטשו בשנים האחרונות והבדלים ומחלוקות העוסקות בשאלות קיומיות החליפו את צבעם מוויכוחים שמביעים חוסר הסכמה על נידון כזה או אחר, עד להתגוששות בזירת קרב שבו שני הצדדים מנסים להכריע כמעט סופית את היריב.

סיסמת הבחירות האחרונות בארץ גם שיקפו נכוחה את המצב - "זה אנחנו או הוא", שהמשיכה למטבע השני- "זה או אנחנו או השמאל", אופן שמצביע על רטוריקה של- הלנו אם לצרנו. התנגשויות אלו לוקחות חלק פעיל בסוגיות ליבה בנושאים כמו מדינה יהודית או דמוקרטית, ייעוד של עם ישראל במדינתו וכו'.

בחירתו של דולנד טראמפ הכתה גלים של הלם בארה"ב, שגם שם, הבחירות לא סבבו רק על שני מנהיגים אמריקנים בעלי מצע שונה, אלא גם על שני עולמות עם חזון ומשנה פוליטית שרחוקים זה מזה מזרח כמערב. ידידים מארה"ב אף סיפרו לי שהסלידה מבחירתו של טראמפ הייתה כה מוקצנת, שאפילו אנשים שהיו ידידים זה לזה בפייסבוק, איימו למחוק את חברות הצד שני, אם הוא השתייך למחנה הרפובליקני.

גם ההחלטה בשבוע שעבר במועצת הביטחון באו"ם, שבשורה התחתונה יש לומר, הייתה נגד ישראל ולא בעדה, לא הצליחה לגרום לסוג של אווירת אחדות, אף לא במס שפתיים, בין השמאל והימין. למעשה, היא אף חשפה קרע של מריבות והשמצות בין הפוליטיקאים השונים, שרואים זה בזה במצבים מסוימים כמעט כאויב ולא כידיד ושוכחים על הדרך את העובדה ששניהם מייצגים את מדינת ישראל כמדינה אחת, ולא אחד את צפון ישראל והשני את הדרום.

הסוגיה מתחדדת עוד יותר עת צופים על כניסתו הטרייה של האיש החזק בעולם לנשיאות ארה"ב, שחרף העובדה שנשיא זה חמוש בארסנל פוליטי שמתבטא בתמיכה במפעל ההתנחלויות ובהעברת השגרירות אל בירתה ירושלים, אנו חוזים באבסורד מצד אחר.

למרות היותו, בהנחת הביניים כמובן, הנשיא האוהד ביותר שאי פעם היה למדינת ישראל, חלקים נרחבים בשמאל הישראלי רואים באהדה זו כחיסרון ולא כיתרון.

יתרה מזאת, באמצעות נשיאים כמו טראמפ, אפשר להבין שורשים עמוקים יותר של הסכסוך כאן. השמאל הישראלי, שדגל בחיסול ההתנחלויות והגעה להסכם שנוגס בחבלי ארץ וייתכן שגם בביטחון המדינה והאזרחים, תוך כדי דאגה תמיד לנופף בדגל 'הלחץ העולמי', שקיים ומאיים לבודד אותנו, מתקשה מבחינה נפשית לקבל מנהיגי מעצמות 'אוהבי ישראל' מפני שהם מפריכים את התזה שלו.

קשה אולי לדמיין זאת, אך אם מנהיגי העולם היו מכירים בזכותה של ישראל להתיישב בכל חבלי ארצה, מתוקף האמונה בתנ"ך, והכרה זו הייתה כוללת אף את העולם המוסלמי, עד כמה שזה נשמע הזוי. שלמעשה גם בספרם הקדוש הקוראן, מוזכר לפחות פעם אחת שאללה נתן את הארץ הזו לבני ישראל (סורה 7:'ממרום החומה' פסוק 137), האם גם אז במציאות תיאורטית זו, השמאל היה מתעלם מאותה תמיכה גלובלית וממשיך לדבוק ברצונו לסור מירושלים, חברון והשומרון...?!

תשובתי היא חיובית. מפני שהבסיס שעליו השמאל עומד, אינו קשור באופן ישיר בלחץ הבין-לאומי (שכמובן במציאות אנטישמית, מהווה תירוץ טוב) אלא בקושי, או אפילו יש לומר במעצור הפסיכולוגי, לקבל את העובדה שהוא, כחלק מהעם היהודי, שב לחבל ארצו שלו, שממנה התנתק לאחר 2000 שנה, כמי שממשיך את המסורת, הלאום והתרבות היהודית.

מובן שבליבם של לא מעט אנשי שמאל, אפילו מהמחנה של מר"צ, קיימת ההכרה בחשיבות ההיסטוריה על חבלי הארץ, כמו ח"כ אילן גילאון, שהתבטא לא פעם על שייכותו העמוקה לארץ ישראל השלמה.

אך אנשים ממחנה זה, צריכים לקיים את חשבון הנפש הראוי בשאלה עד כמה קיימת אותה זיקה אמיתית לאדמה זו, ואם היא אכן קיימת, איזה מניעים באמת(ולא החשש מהבידוד בעולם) ממשיכים לכסות אותה תחת האדמה.

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בזמנו, גם היה מבין אוהדיה הגדולים של ישראל וידיד קרוב של רה"מ לשעבר, שרון. אך בתקופה זו, חקוקים בזיכרונם של רוב אזרחי ישראל מתקפות טרור בלתי פוסקות, הלוויות כל שני וחמישי, ומרחץ דמים שנדמה שלא יהיה לו סוף.

אלו בין השאר, גרמו לאחדות בין הפלגים השונים.

בוש, אף על פי שלא התחבב יתר על המידה על גוש השמאל בארץ, עדיין נתפס בעיניהם כמנהיג שחשיבות תמיכתו בישראל ומאבקו בטרור, היו חשובים יותר מדעותיו הפוליטיות.

אך כעת, בשל השינויים החדים בפוליטיקה הלאומית והעולמית, קיימת האופציה שדווקא עלייתו לשלטון של נשיא מעין טראמפ, שנתפס כחובב מושבע של ימין באשר הוא, מסוגל להסלים את המתיחות ולהעמיק את המחלוקות בין גוש הימין והשמאל בארץ.       

אני לא חושב שישראל זקוקה לנשיא אמריקני אנטישמי מוצהר (לא רק נגד התנחלויות) כדי למצוא את המחבר ולא את המפרד. הוויכוח היכן לתלות את התמונה בבית, בצד ימין או שמאל מתגמד עת שאנו שרויים במרחץ דמים של טרור או מלחמה עקובה מדם.

טראמפ (גם אם יהיה הנשיא המושלם עבורנו) ישחק בהצגה הזו שמונה שנים לכל היותר, אבל אנו כעם, בעל מגזרים ודעות שונות, חייבים לנסות ולמצוא את המשעול לאחדות כלשהי, מפני שאנו עתידים להישאר כאן לנצח יחד.