ותחי רוח יעקב

הרב יעקב הלוי פילבר , ו' בטבת תשע"ז

עצמי

בהקדמה לספרו 'חובות הלבבות' כותב רבנו בחיי שהגדולה בטובות שהטיב הקב"ה עם בני האדם היא החכמה, שעל ידה משיג האדם את הצלחתו. ובשלושה דרכים רוכש האדם את השכלתו, הדרך האחת היא ההשכלה האנושית הטבעית באמצעות שכל האדם, שהאדם משכיל מכל מה שמתגלה לפניו, וממנה הוא מבין גם את מה שאינו מתגלה ממש לפניו.

ההשכלה הזו היא שווה לכל בני האדם, וכל אחד מחכים בה לפי הכישרון וההכשרה לה זכה. השכלה עליונה יותר היא הבאה ברוח הקודש, שבספרו דרך ה' (חלק שלישי פרק ה) מסביר הרמח"ל שרוח הקודש היא השפעה רוחנית מהבורא המעניקה לאדם ידיעות ברורות שאין בהן ספק או טעות, אם בתחום ההשכלה הטבעית וגם ידיעת העתידות והנסתרות. \

ולפי 'תנא דבי אליהו' (פ"ט) יש גם לאומות העולם חלק ברוח הקודש, כמו שמובא שם: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל ובין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו". (ואין זה סותר את מה שמובא במדרש (במדבר רבה כ) שהקב"ה סילק רוח הקודש מהעכו"ם בגלל מעשהו של בלעם, כי שם הכוונה היא לנבואה. וראיה לדבר שהרי במדרש אחר (רות רבה ב)משמע ששרתה רוח הקודש על רחב בימי יהושע).

מקור שלישי להשכלתו של האדם, שהוא למעלה מרוח הקודש, היא הנבואה, המעניקה לנביא אמיתות מסתרי סודותיו של הקב"ה יותר מבעלי רוח הקודש, (ועיין שם בדרך ה' ההבדל בין רוח הקודש לנבואה). בנבואה עצמה יש מעלות מעלות שנבואת משה רבנו היא למעלה משאר הנביאים, והרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ז ה"ו) מונה את ההבדלים בין נבואת משה לשאר הנביאים: שכל הנביאים מקבלים הנבואה בחלום או במראה ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, כל הנביאים רואים מה שהם רואים במשל וחידה, ומשה רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו ומשה רבנו כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו.

לפי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (ח"ג פנ"א) משמע שאבותינו אברהם יצחק ויעקב שהיו נביאים, היו קרובים למשה רבנו, כמו שכתב שם הרמב"ם שהאדם השלם הוא מי שגם בעת שיהיה מדבר עם בני האדם או מתעסק בדברים ההכרחיים לגופו, גם אז תהיה כל דעתו מופנית רק אל הקב"ה, ולמדרגה הזו  לא זכו אפילו הנביאים אלא משה רבנו שעליו נאמר: "ואתה פה עמוד עמדי".

ומוסיף שם הרמב"ם שהאבות אברהם יצחק ויעקב גם הם זכו למדרגה זו, גם הם כשהיו מתעסקים בהנהגת בני אדם והגדלת הממון והטיפול ברכוש, גם אז היו עושים את מעשיהם באבריהם בלבד ובה בעת דעתם קשורה עם הקב"ה, מפני שגם בעת רעיית הצאן ועבודת האדמה והנהגת הבית כל כוונתם היתה להתקרב אל האלוקים, וכל מעשיהם היו להמציא אומה בעולם אשר תדע את ה' ותעבדהו, ככתוב (בראשית יח יט) על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה  ומשפט".

אבל לא רק הנביאים אלא גם משה והאבות עם כל גדלותם אין הם זוכים למעלת הנבואה שלהם בכל עת. כמו אצל משה שנבואתו היתה תלויה במצבו של עם ישראל, כמו שמובא: "שלושים ושמונה שנים שהיו ישראל כמנודין במדבר לא היה הדיבור מדבר עם משה" (שיר השירים רבה ב).

וכך היה גם עם נבואתו של יעקב, כל זמן שהיה מתאבל על יוסף לא שרתה עליו הנבואה, והעיכוב אצל יעקב היה מפני העדר השמחה שהיא תנאי בהשראת השכינה, כמו שכתב הרמב"ם: "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור". ולכן רק לאחר שנודע ליעקב שיוסף בנו חי, נאמר: "ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו" (רש"י).