את מי מעניינים הטיעונים המשפטיים?

ישראל מאיר , ז' בטבת תשע"ז

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

1.

סקרים שנערכו בעבר, העידו על כך שרוב גדול מאזרחי מדינת ישראל סבורים שהחייל היורה, אלאור אזריה, פעל כשורה. האם הנתונים הללו נעלמו מעיני השופטים? כיצד לא נמצא בהרכב השופטים אפילו שופט אחד קצת סקפטי לגבי ההרשעה? אפשר לומר – וייתכן שזה נכון – שהמערכת מוטית שמאלה ומנותקת מהעם.

אני, כמו רוב אזרחי מדינת ישראל, ייחלתי לזיכויו של החייל – ולו רק בגלל ההשלכות המסוכנות שיש לשאר חיילנו העומדים על משמר ארצנו כתוצאה מהרשעתו. זה לא פלפול למדני מסובך שהמצאתי.

הרי במשך שנים מחנה השמאל דחף והטיף לשחרורו של גלעד שליט בכל מחיר למען תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים, שצה"ל יעשה הכול כדי להשיב את הבן לחיק משפחתו. ברור שהסיטואציה בה היה נתון אלאור אזריה הרבה יותר שכיחה מהסיטואציה בה היה נתון גלעד שליט. למען החייל והוריו העבריים, על המערכת לעשות הכול כדי להשיב את הלוחם לחיק משפחתו.

2.

לפני שמחנה תומכיו של החייל ממהר להפנות אצבע מאשימה לעבר המערכת הצבאית-משפטית על ניתוקה מהעם, כדאי לפשפש פנימה, במחנה התומכים, בצוות קו ההגנה. האם הסנגוריה השכילה לתרגם נכון את האהדה הציבורית לנימוקים משפטיים? לא בטוח. רוב העם תומך במעשהו של החייל לא בגלל  שהסכין של המחבל הפצוע הייתה במרחק מטר מידו ולא מטר וחצי. גם הסבירות שהמחבל יפעיל מטען נפץ לא כל כך העסיקה את הנשאלים שהשיבו לסוקר שהחייל פעל כשורה.

רוב העם, גם אם נוהר ימינה, לא בעד "מוות לערבים". רוב העם תמך בחייל משום שבאותם ימים בהם נורתה הירייה המדוברת, רוב העם חשש לצאת מהבית ולנהל אורח חיים נורמטיבי. כל רכב שמעט סטה ממסלול הנסיעה שלו, הקפיץ את הולכי הרגל באינסטינקט למהר ולתפוס מחסה. האמיצים שבינינו העזו לצעוד רגלית מכיכר צה"ל בירושלים עד לרחבת הכותל.

אני זוכר איך הופתעתי שחבר סיפר לי שעשה את המסלול ה"מסוכן" הזה יחד עם רעייתו וילדיו הקטנים (אני לא מדבר על ה"הפקרות" לעמוד בתחנת האוטובוס בצומת גוש עציון). אלאור פעל בהתאם לנהלים של אותם ימים. הימים הללו נרגעו מעט, בינתיים, ושוב מתעורר פה דיון מנותק על טוהר הנשק ועל הוראות פתיחה באש.

נראה שגם בשבוע שאחרי חנוכה, אנו נדרשים להציף את ה"ימים ההם" ל"זמן הזה". לחזור מעט אחורה. לא שנים, אלא כמה חודשים, כדי להבין כמה הדיון המשפטי רחוק מההוויה הישראלית.

3.

"פּשרה" במשפט העברי היא דבר מבורך. חז"ל אמנם נחלקו האם על הדיין לחתור תמיד לחקר האמת וייקוב הדין את ההר, או שאכן עדיף לנסות למצוא דרך שתפשר בין הצדדים גם אם היא לא אמת לאמיתה, אבל להלכה נפסק שהפשרה עדיפה (שולחן ערוך חושן משפט, סימן יב, ב).

במכירת יוסף יהודה עשה פשרה. האחים טוענים שיוסף הוא בן-מוות ומסכמים על השלכתו לבור. מנגד, עומד יוסף ומתחנן שיניחו לו. יהודה מציע לפשר בין ה"צדדים": "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא".

ליהודה לא נרשמו נקודות זכות על הפשרה שעשה. "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"  – מלמד שהורידוהו מגדולתו על כך שאמר להם למכרו. למה? כי פשרה אפשר לעשות רק אם המתדיינים מקבלים אותה. נכון שבפשרה כל אחד מוותר קצת ואף צד לא באמת יוצא מבסוט, אבל על הדיין לראות שבעלי הדין מביעים את נכונותם להצעת הפשרה. אחרת, וודאי מוטל עליו החוב להכריע את האמת לאמיתה. דיין לא יכול לעשות פשרה בכפייה. הוא רק יכול להציע. יהודה כפה את הפשרה על יוסף ולכן התורה לא זוקפת לזכותו את הצלתו של יוסף ממיתה אלא את האחריות למכירה.

ישנו אופן אחד בו הדיין יכול לעשות סוג של פשרה, גם בלי שבעלי הדין יתנו את הסכמתם. מתי? אם הפשרה היא "על חשבונו". על דוד המלך אומר הפסוק: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". איך "משפט" ו"צדקה" הולכים יחד? מספרת הגמרא שאם דוד היה רואה לנכון לחייב את העני, הוא לא היה נמנע מכך – כי ה"משפט" מחייבו. אבל מיד אחר כך הוא היה הולך בעצמו ומשלם לו מכיסו – כי ה"צדקה" מחייבת זאת.

בפרשתנו, נראה שיהודה בוחר לתקן את חלקו במכירת יוסף באותו אופן בו הוא נכשל. יהודה ממשיך בדרך הפשרה, אבל פשרה נכונה ומרגשת: יוסף טוען שזה שנמצא הגביע באמתחתו יישאר להיות עבד במצרים "וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". בנימין טוען בכל תוקף שהכול שקר. "אני זכאי ומעולם לא שלחתי ידי בדבר שאינו שלי". יהודה לא יורד לפרטי הגניבה. לא שואל האם הייתה או לא הייתה גניבה, אלא ישר מציע פשרה. על חשבון מי? על חשבונו! "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו".

את ההמשך המרגש שבפסוקים הבאים, נשאיר לקורא בתורה בשבת זו לספר לכם. סופו של סיפור זה הרי מחבר מחדש בין האחים, הלוא הם השבטים הקדושים, המשפחה שממנה עם ישראל לגווניו ממשיך עד ימינו.

שבת שלום!