התלמיד הנצחי

הרב נתנאל יוסיפון , י' בטבת תשע"ז

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

עשרה בטבת הוא גם יום הסתלקותו של רבי נתן מברסלב זיע"א. מסופר עליו (תחילת 'כוכבי אור') "שמימי ילדותו ונעוריו נכסף לבו לעבודת ה', כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ומכל שכן אחר התקרבותו אחר כך ל... הרב הצדיק רבי זוסיא ז"ל, והרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב... ושאר גדולים זכרונם לברכה...

ומאז היה השתוקקותו  וכיסופיו לה' יתברך גדול ונפלא מאוד, אבל מעוצם התגרות הכוח המונע והמדיח... עלה וירד עליות וירידות רבות ועצומות מאוד כל עת ועת, והיה קשה עליו מאד כל דבר שבקדושה שרצה לעשות, כי כבר בחן ונסע לכמה צדיקים אמיתיים שהיו באותו העת כנ"ל, אבל לא הועילו לו כלל לזה...

ומיד כששמע, שאדמו"ר (רבי נחמן) קבע ישיבתו ברסלב, נבער לבבו ותכף רצה לנסוע אליו במהירות האפשרי... וכן היה שנסע עם עוד אנשים... ומיד בכניסתם לאדמו"ר ז"ל דיבר עימהם הרבה... בזה כיוון לרבי נתן מחשבתו שחשב אז... ומאז נמשכו אליו בהתקרבות גדול מאד. ורבי נתן הבין מיד שבוודאי יהיה לו תועלת מאיתו בעבודת ה' יתברך כרצונו הטוב".

רבי נתן מהווה סמל ודוגמא לדמות של – 'תלמיד'. בתולדות ישראל, מצאנו כמה וכמה פעמים, שיש גדול בישראל המביא דרך חדשה בעבודת ה', אך השלמת הבאת המסר לעולם נעשית על ידי תלמידו של אותו גדול. בדרך כלל, כפורץ דרך וחדשן, הרב מביא את האור הגדול, והתלמיד יוצר את הכלים.

כך מצאנו, למשל, אצל האר"י הקדוש, שאמר שבא לעולם כדי ללמד ולתקן את נשמתו של רבי חיים ויטאל. ואכן, האר"י כמעט ולא העלה את תורתו על הכתב, אך רבי חיים ויטאל כתב את חידושיו, ובזכותו קבלת האר"י השתמרה בעולם. דרך זו של תלמיד המהווה צינור להמשכיות תורת רבו בעולם, יסודה כבר במשה רבינו ואהרון המשמש כ'נביאו', ובהמשך – בהערת שרביט ההנהגה  ליהושע משמשו.

בדור הקודם – אפשר להצביע על הראי"ה קוק זצ"ל, שכשנפטר הייתה רוב הגותו כתבי יד, ותלמידיו היו ספורים. אך זכה, שבנו הרצי"ה זצ"ל ותלמידים נוספים יערכו את ספריו, ויעמידו תלמידים לדרכו, ובלעדיהם – הייתה תורתו, חלילה, משתכחת. בדור שלנו – מוצאים אנו את הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהשפעת פסיקתו ההלכתית התעצמה מאד גם בזכות עבודת בנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, שערך את פסקי אביו בדרך שיטתית ובהירה בספרי ה'ילקוט יוסף'.

פעמים רבות, ענווה וגדלות מיוחדת יש בעבודת התלמיד. מדור בגדול ישראל, שכופף עצמו בפני גדול אחר, ומבטל את עצמו בפני הרב. לעיתים, יש אנשים שיתמהו על התלמיד-  מפני מה אינך מביא את חידושיך שלך לעולם? אך לטווח ארוך מתברר, שהעבודה המשותפת של הרב ותלמידו היא נצחית והשפעתה מרובה. יתר על כן- המנגינה המיוחדת של הרב היא גם שורש נשמתו של התלמיד.

בין 'התלמידים', מתבלטת דמותו של רבי נתן כ'תלמיד' במיוחד. בימיו, מקובל היה שהנהגת עדת החסידים עוברת מהרבי לתלמידיו הגדולים. מסתמא, יכול היה רבי נתן להכתיר עצמו בקלות כאדמו"ר היושב על כסאו של רבי נחמן. אך הוא בחר להמשיך להיות 'תלמיד', המנהיג עדה של תלמידים, המחוברים בטבורם לתורת הצדיק – רבי נחמן.

ואכן, לעומת כתבי רבי נחמן עצמו, שאותם ציווה רבי נחמן לשרוף ממש צמוד לפטירתו. דווקא את רבי נתן, ציווה רבי נחמן שיכתוב את דברי תורתו, ובהמשך – יסוד גדול בעבודת ה' של רבי נתן הייתה להדפיס ולהפיץ ספרים אלו. ושוב – עבודתו של רבי נתן היא הצינור שדרכה השתמרה והופצה תורת רבי נחמן לעולם (ימי מוהרנ"ת).

כמו בסיפור שפתחנו בו, 'התלמיד' חש בעת פגישתו עם רבו, שתורת רבו היא שורש נשמתו שלו, והוא זה שיתקן אותו וירוממו בעבודת ה'. רבי נתן, נסע לצדיקים קודמים, אך רק הפגישה עם רבי נחמן ותורתו המיוחדת, גרמה לו להתרומם ולמצוא את דרכו המיוחדת בעבודת ה'.

ואף בעת פטירתו, מסופר עליו (עלים לתרופה – ימי מוהרנ"ת), שבליל עשרה בטבת שאל את העולם – מהם שלושת הצרות שהיו בטבת? וענה – מת עזרא הסופר, ונכתבה התורה יוונית וסמך מלך בבל על ירושלים. ואמר – כשעזרא הסופר מסתלק, וכפירה ומינות מתגברים... אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל...

המסר שלו – תורה שנכתבת יוונית היא תורה של כפירה. לעומת זאת, תלמיד אמיתי הוא מי שלומד את התורה מתוך ביטול לה', ולא מחפש להכניס את עצמו ומחשבותיו לעניין. תורה אמיתית זו סופה לדחות תורה של כפירה ושקר.

ואף לנו, יש רבות ללמוד מ'התלמיד'. לחפש את הצדיקים והרבנים, שאנו חשים שתורתם היא התורה שנוגעת בליבנו. וללמוד תורה מתוך ביטול לה', ובלי לערב את דפוסי מחשבותינו ונגיעותינו העצמיות. ובזכות זאת, נזכה שבעזרת ה' שתופיע התורה שוב בטהרתה, וירושלים תיגאל!