עזות המצח של הממלכה הירדנית

עו"ד אליקים העצני , י"ב בטבת תשע"ז

צילום: Flash 90

תגובתו הנמרצת של ראש הממשלה כלפי מדינות שתמכו בהחלטה האנטי-ישראלית של מועצת הביטחון (ביטול ביקורו של ראש ממשלת אוקראינה, ביטול הסיוע הישראלי לסנגל, קיצוץ ההשתתפות במימון האו"ם, ועוד) הוצגה בצדק כמפנה בהתייחסות המדינה אל הפוגעים בה ומבזים אותה.

מפני שעד עתה, ממשלות ישראל נהגו להושיט את הלחי השנייה. אורחים רשמיים, למשל, שהגיעו לכאן והרעפנו עליהם מנעמים וכבוד - בהצהרותיהם המדיניות טרם צאתם נוהגים לגמול לנו דרך שגרה בהטפות מוסר ואף בגינויים, ואנחנו מחרישים.

אין מדינה בעולם שמשלימה עם התנהגות כזו, וכידוע – "המוחל על כבודו, כבודו מחול'. הבה נקווה, שהתגובה הממלכתית הנוכחית היא אכן  ביטוי לשינוי מדיניות ולא התפרצות חד-פעמית.



טוען....

כמבחן ראשון יכולים לשמש דבריו החצופים והמאיימים של הדובר הממשלתי הירדני, שר ההסברה מוחמד מומני, במגמה להרתיע את ארה"ב מלהעביר את שגרירותה לירושלים. אני חושש, שכאן ישראל תחזור לסורה ותשוב אל מדיניות ההבלגה, כמקובל כלפי כל פרובוקציה ירדנית.

השר הירדני איים ב"תגובות קטסטרופליות" ואמר שזה 'קו אדום' לירדן "ויצית את הרחובות הערביים והאסלאמיים". הוא הוסיף רמז אפל כי "מדינות באזור יחשבו על דברים אחרים ועל צעדים אחרים שעליהם לנקוט כדי למנוע את הדבר הזה מלקרות".

תזכורת למי שזכרונו קצר: ישראל של נתניהו מסרה את השליטה בפועל בהר הבית לידי הווקף הירדני וקלגסיו, המתעללים באופן שיטתי במתפללים היהודים לעיני שוטרים ישראלים חסרי אונים.

ירדן מכתיבה לנו גם את המותר ואסור ברחבת הכותל, למשל הגישה לשער המוגרבים ועכשיו, עינינו הרואות את האדנות שהענקנו להם בירושלים מתפשטת, עד כדי פגיעה בריבונותנו בעיר. והיומרה הזאת כוללת את מערב-ירושלים, שהרי לשם מתכוונים האמריקנים לעבור!

זה הזמן להעלות שוב כמה עובדות, אשר לו ישראל היתה דואגת להזכירן לירדנים בצינורות דיסקרטיים בהזדמנויות נאותות - השר הירדני, והמלך ששלח אותו, היו נרתעים אולי מלנסות להלך אימים עלינו ועל האמריקנים.

ב-48' פלשו הירדנים למערב א"י וכבשו בין היתר את ירושלים ההיסטורית. היתה זו הפרה של המשפט הבינלאומי ומעשה של תוקפנות.

בעיר העתיקה בירושלים הם פוצצו והרסו את כל בתי כנסת, עשרות במספר, וגרשו את היהודים. את בית הקברות העתיק בהר הזיתים שדדו וחיללו. כל אלה - פשעי מלחמה, שהאחראים להם מעולם לא נתנו את הדין.

ביוני 1967 שוב תקפה ירדן את ישראל בירושלים ולא שעתה להפצרות ישראל להפסיק את האש. נפשות רבות קיפחו את חייהן גם עקב מעשה התוקפנות הנוסף הזה, שבעקבותיו גורשו הפולשים הירדנים מיהודה ושומרון ומירושלים. נוכח העבר האפל הזה של הממלכה, מניין היא לוקחת את עזות המצח להטיף, לנזוף, להזהיר ולהכתיב לנו את מעמדנו בירושלים? מי שם את ממלכת המדבר המלאכותית הזאת, היושבת על נחלת ראובן, גד וחצי שבט המנשה, בשטחים שהיו מיועדים לבית הלאומי היהודי, לשופטת עלינו?

התשובה היא – אנחנו בעצמנו, בכללי המשחק העקומים שהנהגנו ביחסינו ההדדיים: באותו הזמן שהם מטיפים לנו מוסר וחותרים תחת מעמדנו באו"ם, אנחנו מבטחים באופן קבוע את עצם שרידותה של הממלכה, שללא גיבויו הצבאי של צה"ל, אחיותיה הערביות כבר היו בולעות אותה חיים כמה וכמה פעמים.

דוגמה מובהקת היא פרשת 'ספטמבר השחור' משנת 1970. תחילה פתח המלך ההפכפך והערמומי את שערי ממלכתו בפני הטרוריסטים של הפת"ח והחזית העממית, עד שהעקרב הזה התחיל לעקוץ גם אותו. וכאשר שלח את צבאו להחזיר לעצמו את השלטון, פלש לירדן טור טנקים סורי שנעצר ושב על עקבותיו רק אחרי שטורי שריון של צה"ל נראו מתקרבים בגולן ועל כביש הסרגל.

יותר קרוב לזמננו, ב-1990, כשעיראק פלשה לכוויית וסדאם חוסיין זמם להשתלט גם על סעודיה, התפתה לתת יד להרפתקה התוקפנות הזאת גם מלך ירדן, שהדיקטטור מבגדד הבטיח להחזיר לו את השלטון במכה ומדינה, נחלת הסבא רבא שלו, השריף חוסיין.

לצורך זה הספיק המלך חוסיין, בעל המבטא האוקספורדי המושלם, לגדל זקן אסלאמי למהדרין, אותו מיהר לגלח כשהאמריקנים מוטטו באחת את סדאם חוסיין וחלומותיו הגרנדיוזיים. על ההתנהגות המחפירה הזאת של המלך איש במערב לא הרים גבה, וגם אצלנו שמרו המלך וממלכתו על מעמדם כ'ערביי-מחמד'.

ועוד לא אמרנו כלום על הצ'ופרים הכלכליים שישראל מרעיפה על ירדן. רק על קצה המזלג נזכיר: 35 מיליון קוב מים שאנו מזרימים להם מן הכנרת המתרוקנת וגם מעבר למכסה הזאת; מפעלי הטקסטיל שהקמנו בממלכה על חשבון מקומות העבודה שלנו, ושוק היצוא ללא מכס לאמריקה שפתחנו להם, שלפי בני גאון ז"ל "העלה את כלכלת ירדן על דרך המלך"; תרומתנו להם בפרויקטים חקלאיים; הקמת מפעל להמתקת מים בעקבה; פתיחת נמל חיפה לעשרות אלפי משאיות המשרתות את ירדן כמדינת יעד וכמדינת מעבר הגובה עמלות, וזאת במיוחד מאז המלחמה בסוריה.

ובכל זאת הם אינם חדלים מלנשוך את היד המאכילה אותם. למשל, אחרי הרצח המזעזע בבית הכנסת בהר נוף בירושלים שלח ראש ממשלת ירדן מברק תנחומים למשפחות שני הרוצחים, ובפרלמנט הירדני קיימו דקת דומייה וישראל, לפי כללי המשחק המקובלים, בלעה את רוקה.

האם כך ננהג גם אחרי סטירת הלחי האחרונה, אותם האיומים החצופים - עלינו ועל האמריקנים בעניין העברת השגרירות שלהם?

האם לעולם לא נלמד?