הכרעת דין מעוקלת ותלושה

הרב ישראל רוזן לשופטת שהרשיעה את אלאור אזריה בהריגה: האם ידוע לך שאנחנו במלחמה?

הרב ישראל רוזן , י"ב בטבת תשע"ז

לתת כבוד למערכת המשפטית. אלאור אזריה בבית המשפט
לתת כבוד למערכת המשפטית. אלאור אזריה בבית המשפט
צילום: פלאש 90

אני שייך למחצית העם לפחות שיצאו מזועזעים מהכרעת הדין שהקריאה השופטת הצבאית מאיה הלר לגורלו של אלאור עזריה, מחסל המחבל מחברון.

אינני מתווכח עם עובדות, ולא עם זויות ירי, ולא עם גירסאות מפותלות ואפילו לא עם ערכי 'טוהר הנשק', שהם-הם כלי העבודה של השופטת.

אני מתווכח עם  הפרקליטות המעונבת שסירבה לעיסקת טיעון (מתוך התקשורת) מתוך דבקות בדת המשפטולוגיה, ויקוב הדין את החיים. ואני מתווכח עם סמיות עיניה של השופטת החיה בבועת דת זו הלקוחה מפלנטה אחרת.

האם הגב' לא שמעה שאנחנו במלחמה? האם לא ידוע לה שזו סיטואציה מפחידה ומזויעה הגורמת לאיבוד שיקול דעת, וראויה לסלחנות לפחות דיעבדית? האם כבודה לא יודע שחלה מהפכה עולמית בחוקי המלחמה, לא מצד הטובים אלא מצד הרעים. המציאו נשק חדש שטרם נמצאה הגנה כנגדו: התאבדות! פצצות חיות המתות 'לשם שמים'. החפץ בחיים נרתע מנשק זה, ומתמלא בחרדה טבעית-קמאית.

עובדות פשוטות אלו אינן כתובות, כנראה, בספרי המשפט. אני מבין, כב' השופטת, שאסור להרוג גם בסיטואציה מלחמתית את מי שכבול ואזוק. אבל, האם מותר לכבודה לאזוק ולכבול את ידי הלוחמים, בעיקר את רוחם, בעבותות משפטולוגיה? האם סיטואצית הפחד הקמאי לא ראויה למעט התחשבות, שנעדרה לחלוטין ממקבת הדין שלך?

ביום כתיבת השורות אירעה טרגדיית פיגוע המשאית בצוערי בה"ד 1 מול חומות ירושלים. דווח שהמחבל השטני לא הסתפק בדריסת 'הלוך' אלא סב על גלגליו לאחור והמשיך בדריסה נוספת. אצבעותיי רועדות לנוכח הדילמה שחולפת במוחי; אילו הייתי שם, או בניי או נכדיי הקצינים, האם הייתי יורה בנהג בין שני השלבים? בהבזק של שיקול דעת הייתי נמנע, בראותי באספקלריא מטושטשת את אצבעה המונפת של גב' הלר: "אסור! הפיגוע כבר מאחורינו!"

אני מודה, אין דרך למחוק את חוקי המלחמה, אבל יש שתי דרכים סלולות: עיסקת טיעון סבירה ו/או חנינה מהירה (בדילוג על שלב הערעור, המנציח את דת האבסורד).

אין ניצוץ של התחשבות? הכל חובה?

בהלכות המשפט העברי יש כלל הנחזה כאבסורדי, אך קולע היטב לפסיכולוגיית השפיטה. צוטט לעיל "סנהדרין שראו כולן לחובה - פוטרין אותו". הפרשנים מסבירים כי אם השופטים לא מצאו שום נקודת זכות, שום צד להקל (כעמדתה הקשוחה של השופטת דנן) – לפנינו משפט 'מכור', לא אמיתי! תכונת היסוד של שיפוט הוא יכולת לראות את הצד השני, וכפי שצוטט בראש המדור, להיות בעל יכולת "לטהר את השרץ". מי שחסרה סגולה זו – משפטה מעוקל.

משפטו של אלאור עזריה סיפק מצג חי של עשיית עול במשפט; שום מילת התחשבות.